מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' אליאסיאן

החלטה

בפני בקשה לביטול כתב האישום בטענה של אי קיום שימוע לנאשם על פי הוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: החסד"פ).

בתאריך 09/08/2009 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בו הוא מואשם בגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי המתואר בכתב האישום בעקבות ויכוח שהתפתח בין הנאשם למתלונן, הנאשם, כך נכתב, תקף את המתלונן וגרם לו חבלה חמורה בכך שהטיח אותו ארצה עיקם בכוח רב את רגלו וניסה להכותו בעזרת כיסא פלסטיק. כתוצאה מהאירוע נגרם למתלונן נזק של שבר ופריקת הקרסול שהצריך ניתוח.

בדיון מיום 31/12/2009 נעדר הנאשם וב"כ המאשימה בקשה לזמן את הנאשם באמצעות המשטרה. בדיון מיום 18/02/2010 נוכח הנאשם ללא ייצוג וב"כ המאשימה המליץ על מינוי סנגור. ביהמ"ש מינה לנאשם סנגור ציבורי.

בדיון שהתקיים ביום 22/04/2010 טען הסנגור כי הנאשם לא קיבל הודעה על הגשת כתב אישום נגדו והזכות העומדת בפניו לשימוע בכדי למנוע אפשרות הגשת כתב אישום נשמטה מידיו. עוד הוסיף הסנגור כי מכתב היידוע נשלח ביום 24/06/2009 לכתובת שנמסרה על ידי הנאשם במעמד החקירה אך בהמשך הוחלפה על ידו במשרד הפנים. הנאשם הציג בפני ביהמ"ש תעודת זהות שממנה עולה כי הונפקה ביום 01/07/2008 ובה מופיעה הכתובת העדכנית של הנאשם. לטענת הסנגור, הנאשם ידע על הגשת כתב האישום רק בדיון מיום 18/02/2010.

המאשימה מתנגדת לבקשה באומרה: "ב"כ הנאשם מוזמן לפנות לתביעה ולבקש לבטל את כתב האישום והתביעה תשמע זאת בנפש חפצה. מדובר בגוף מקצועי שישקול את טענות ב"כ הנאשם". ב"כ המאשימה טענה כי הכתובת ששינה הנאשם במשרד הפנים לא עודכנה במערכת המשטרתית. בנוסף, טענה ב"כ המאשימה כי הנאשם חתם על כתב ערובה ועל פי סעיף 2 לכתב הערובה, חובה על הנאשם להודיע על כל שינוי במען המגורים או העבודה. לטענתה על אף שינוי הכתובת במשרד הפנים מוטלת על הנאשם החובה להודיע על שינוי כתובת גם במשטרה ומשלא עשה כן, מבקשת המאשימה לחייב את הנאשם בתשלום של 5,000 ₪, התחייבות שעליה חתם הנאשם בכתב הערובה. לאור השתלשלות העניינים ביקשה ב"כ המאשימה מהסנגור לשקול בשנית את בקשתו.

הסנגור מתנגד לבקשה זו של ב"כ המאשימה בטענה כי הנאשם הגיע למשטרה כמתלונן ולא הבין את מהות הערובה והשלכותיה, כלומר, בעת שחתם על כתב הערובה לא נחקר כחשוד אלא מעמדו היה כשל מתלונן ולכן לא היה ער לכך שהוא צריך להודיע למשטרה על כל צעד שהוא עושה (פרוטוקול דיון מיום 22/04/20010 עמ' 2).

ב"כ המאשימה טענה כי בדיקת נכונות כתובתו של כל נאשם או חשוד הינה נטל שהוא בלתי סביר על כתפי התביעה. מנגד טען הסנגור כי לא מדובר בפעולה שלא ניתן לעשותה אלא להיפך, ע"י הוצאת רישום פלילי של הנאשם, ניתן לבדוק את כתובתו המעודכנת.

דיון והכרעה

8. סעיף 60א לחסד"פ שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע" מהווה את המסגרת הנורמטיבית להחלטה זו וזוהי לשונה:

רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש מדור יחידת תביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך.

...

...

חשוד רשאי בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה... בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום...

הוראת סעיף זה קובעת זכות יידוע לחשוד בעבירות מסוג פשע זאת במטרה שהחשוד יוכל לפעול לקיום הליך שימוע לפני שיקבע ע"י התביעה האם להגיש נגדו כתב אישום. הסיבה לקיום הוראה זו של המחוקק נעוצה בעובדה שהגשת כתב אישום בעבירות מסוג פשע יש בה השלכות מרחיקות לכת הפוגעות בנאשם.

כנאמר בדברי ההצעה לתיקון החוק בסוגיית השימוע:

"ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות. בחברה שאנו חיים בה, די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו הציבורי". (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26 זכות השימוע) התשנ"ט – 1999, פורסם ברשומות חוברת הצ"ח מס' 2802 מיום 27/01/1999, עמ' 376).

בפסיקה נקבע באופן ברור שזכות השימוע הגלומה בסעיף 60א לחוק הינה זכות יסוד מהותית המוקנית לחשוד ולנחקר.

כמו כן נקבע בפסיקה כי זכות השימוע הינה זכות הנמנית עם עקרונות הצדק הטבעי, הכוללת בתוכה את זכותו של החשוד לפרוס את טענותיו במלואן (בג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון נ' רה"מ ואח' תק-על 2006(1)).

אינני מקבל את טענת המאשימה כי למרות שהנאשם שינה את כתובתו במשרד הפנים הכתובת לא עודכנה במערכות העומדות לרשותה של המשטרה, הכתובת הנכונה היא הכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין (סע' 2(א) לחוק עדכון כתובת). לעניין זה נשמעת הגיונית טענתו של הסנגור כי די בפעולה פשוטה כהוצאת רישום פלילי של הנאשם על מנת לדעת את כתובתו המעודכנת.