מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' אבו ערפה

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה לפי סעיף 61(ד) לחוק זכויות יוצרים התשס"ח-2007. מדובר במכירה, השכרה או הפצה של עותק מפר מיצירה. העונש על עבירה זו מצוי בסעיף 62(ב) לחוק זכויות יוצרים הנ"ל.

בבואי לגזור את דינו של הנאשם הנני מביא בחשבון את השיקולים והעובדות הבאות:

א. מהות העבירה אשר פורטה בהכרעת הדין. הנאשם החזיק בחנותו ספרים שחוברו ע"י גב' זוהא אבו עקלין (להלן – המתלוננת). בסעיף 15 להכרעת הדין דנתי בשאלה האם הנאשם עסק במכירה, השכרה או הפצה של עותקים מפרים בהיקף מסחרי. תשובתי היתה חיובית. המתלוננת ביקרה בחנות הנאשם וראתה את ספריה המועתקים שהיו מונחים "בצד שמאל של המחסן במקום לא גלוי". המוכר (לא בעל החנות – הנאשם) שהיה שם לא ידע לנקוב במחיר הספר והמוכר התקשר באמצעות אשת הנאשם שהיתה בחנות לאדם בשם בסאם (ושם הנאשם אף הוא בסאם) ואז נקבו בפני המתלוננת במחיר הספר וכך קרה 3 פעמים. המתלוננת תיארה בעדותה כיצד הופיעו אנשים שמנעו ממנה מלצאת מהחנות והמתלוננת חשה מאויימת. הנאשם עצמו הודה בהודעתו ת/3, שהוא רכש את הספרים מאדם בשם ח'סיין, שיש לו מחסן ספרים ברמאללה. הנאשם גם טען שהניח את הספרים בפינה בחנותו. לבסוף ציין הנאשם, שהוא לא רק מוכר ספרים לקונים בודדים אלא גם מוכר לבתי ספר (כך לדבריו עשה בשנה שקדמה לשנה בה נתפס). בהתבסס על אלה קבעתי שהנאשם עבר את שיוחס לו בכתב האישום. עוד קבעתי בסעיף 18 להכרעת הדין שהוא ידע שמדובר בספרים מזוייפים ונימקתי את הדבר.

ב. הנאשם יליד 1965. אין מאחוריו הרשעות קודמות.

ג. שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעת הנאשם ואף המליץ על הטלת מבחן ושל"צ בהיקף של 140 שעות.

באשר לשאלת הרשעה או אי הרשעה- הכלל הוא שמי שהובא לדין ונמצא אשם צריך להיות מורשע בדינו. זה הכלל ואי ההרשעה הוא היוצא מן הכלל והוא צריך להתייחד למקרים יוצאי דופן (ראה ע.פ. 2513/96 מדינת ישראל נ. ויקטור שמש פ"ד נ' (3) 682, בעמ' 683 מול האות ה'). בע.פ. 2083/96 כתב נ. מדינת ישראל פ"ד נ"ב (3) 337 קבעה כב' השופטת דורנר כי תכליתו של סעיף 71א' (ב) לחוק העונשין הדן בשל"צ ללא הרשעה דומה לסע' 1 לפקודת המבחן , המאפשר הטלת מבחן ללא הרשעה. מטרת אותם אמצעים היא שיקומית ואולם:

"ענישתו של אדם היא אינדבידואלית, ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על פי מהות העבירה. ואולם,מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ובעבירות שקרבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה- בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה- כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם".

ובאותו כיוון קבע ביהמ"ש המחוזי י-ם בע.פ. 1003/99 מזל (מלי) אביטל נ. מדינת ישראל תקדין מחוזי כרך 99 (1) עמ' 2241 כדלהלן:

"הימנעות מהרשעה אפשרית, אפוא, בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם: ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

עוד יש להוסיף להשלמת התמונה שברע"פ 432/85 רומנו נ. מדינת ישראל , תקדין עליון 85 (3) 737 נקבעו מס' כללים לעניין הרשעה או אי הרשעה. בין הכללים שנקבעו מצויים שני כללים שרלוונטיים לענייננו והם שאין יחס סביר בין הנזק הצפוי מההרשעה בדין לבין חומרת העבירה ותנאי שעניינו העונש שבדעת ביהמ"ש היה להשית על הנאשם.

החקיקה העונשית בישראל שיסודותיה הם בפקודת החוק הפלילי קבעה עונשי מקסימום (ולעיתים רחוקות עונשי מינימום) . שני סוגי עונש מאפשרים הטלתם עם הרשעה ובלי הרשעה ואלו העונשים של של"צ ומבחן. כשקבע המחוקק את האופציה של אי הרשעה בצידם של שני מרכיבי העונש הנ"ל הכיר המחוקק בכך שעצם הגשת כתב אישום וההרשעה בדין הם עונש בפני עצמו.

במקרה שלפנינו מדובר בהרשעה בעבירה שעניינה זכות יוצרים. המחוקק בחוק זכויות יוצרים חפץ למנוע הפרת זכויות יוצרים ולכן קבע עונשים מחמירים. למשל, בעבירה נשוא דיוננו, העונש לפי סעיף 62(ב) הוא מאסר שלוש שנים או קנס פי שבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. ע"י גובה העונש המקסימאלי המחוקק אותת על כוונתו שיש להחמיר בעבירה הזאת ובצדק עשה כן, שכן, עבירה של מכירה, השכרה או הפצה של עותק מפר היא חוליה חשובה בשרשרת המתייחסת להפרת זכויות יוצרים. יש גורם שמעתיק את הספרים ומי שמוכר, משכיר או מפיץ עותק מפר, מסייע למפר להפיץ את אותה יצירה המועתקת. בהעתקת יצירה יש פגיעה לא קלה בבעל היצירה ומי שחיבר אותה ולעתים פגיעה שעניינה זכות יוצרים גדולה מפגיעה שנפגע אדם שנגנב ממנו חפץ.

לאור האמור לעיל, הנני מחליט, בנסיבות העניין, להותיר את ההרשעה בעינה. טעם נוסף לכך נוגע למרכיבי העונש שבדעתי להטיל ואשר כוללים מע"ת ולא ניתן להטיל מרכיב כזה ללא הרשעה.

ומכאן לשאלת העונש. בהביאי בחשבון את כל השתלשלות העניינים נשוא תיק זה ובעובדה שמדובר בעבירה משנת 2007 ושאין מאחורי הנאשם הרשעות קודמות לא לפני העבירה הנ"ל ואף לא אחריה, הנני מחליט להסתפק במרכיבי העונש של מע"ת של"צ ופיצוי.

8.לפיכך, הנני מטיל על הנאשם עונשים כדלהלן:

4 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים והתנאי הוא שלא יורשע בתוך התקופה הנ"ל בעבירה שבגינה הורשע בתיק זה.

של"צ בהיקף של 140 שעות שאותן יבצע הנאשם במתן שיעורי עזר לתלמידים במסגרת מינהל קהילתי בית חנינה. השל"צ יבוצע בתוך שנה מהיום. במידה ויהיה צורך בשינוי מקום השל"צ, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך לביהמ"ש.

פיצוי למתלוננת ע"ס 2,500 ₪. הפיצוי ישולם בחמישה תשלומים חודשיים שווים, הראשון שבהם עד 9/11/10 וכל תשלום ותשלום עד 9 לחודש שלאחריו עד לסיום התשלומים. אין בפיצוי זה כדי למנוע מהמתלוננת להגיש תביעה אזרחית שבה תוכיח גם את גובה נזקה.

הודע על זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום לביהמ"ש המחוזי בירושלים.