מ.י. לשכת תביעות חיפה-משטרת ישראל נ' בנחמו

בפני

כב' השופט גיל קרזבום

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשם. להלן נימוקי הכרעת הדין:

הנאשם מואשם בכך שביום 29.11.07 עשה שימוש בטלפון נייד בניגוד לתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961. הנאשם כפר במיוחס לו וביום 26.11.09 נשמעו פרשות התביעה וההגנה.

מטעם המאשימה העידו שני שוטרים, מר אבישי ליבמן, מתנדב במשטרה אשר ערך את הדו"ח ת/1 ומר חיים לביא, אף הוא מתנדב, אשר רשם עדות בכתב ידו - ת/2.

ע/ת מס' 1 מר ליבמן אישר בחקירתו הראשית את תוכן הדו"ח ת/1 ובחקירתו הנגדית חזר ומסר כי הבחין בנאשם אוחז בטלפון הנייד בידו הימנית ואינו יכול לומר באם הנאשם דיבר בטלפון. עוד ציין, כי עמד ליד בית מס' 50 וכי המרחק בין מקום ביצוע העבירה למקום עצירת רכב הנאשם ע"י השוטר לביא הינו כ- 80 מ' .

ע/ת מס' 2 מר חיים לביא, אישר את תוכן עדותו ת/2 ובחקירתו הנגדית הכחיש את טענת הנאשם לפיה נכנס לרכבו של הנאשם. כן הכחיש את טענת הנאשם לפיה בדק את מערכת הדיבור הפנימית ברכב הנאשם. עוד ציין בעדותו כי עמד ליד בית מס' 58 ולא ליד בית מס' 54 (עמ' 2 ש' 31-32 לפרוטוקול). מר לביא לא זכר באיזה צד של הכביש עמד שותפו מר ליבמן.

הנאשם בחר להעיד. בחקירתו הראשית עמד על גרסתו לפיה לא אחז בטלפון במהלך הנהיגה, הסביר כי עושה שימוש במערכת דיבור אוטומטית הקיימת ברכב וכי לדעתו לא היה קשר עין בין מר ליבמן למר לביא. בחקירתו הנגדית לא ידע להשיב היכן עמד מר ליבמן, חזר והסביר על מערכת הדיבור האוטומטית הקיימת ברכבו, אישר כי הוא כל הזמן מדבר בטלפון מרכבו באמצעות אותה מערכת אוטומטית, השיב כי ביד שמאל אותת וביד ימין החזיק בהגה ולא זכר עם מי שוחח בטלפון בזמן שנעצר. לשאלה מדוע אמר לשוטרים שאינו מחזיק ברכב בטלפון נייד, השיב, כי הדברים אינם מדויקים, מאחר והסביר לשוטרים שקיים מכשיר המחובר לאותה מערכת דיבור אוטומטית.

ראוי לציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית לא נשאל כלל על המיוחס לו בכתב האישום ובשום שלב לא עומת עם גרסת המאשימה המפורטת בכתב האישום.

בסיכומיה, בקשה המאשימה להרשיע את הנאשם במיוחס לו. הדגישה כי לא נמצאו סתירות בעדויות השוטרים, כי השוטר ליבמן הבחין היטב בנאשם עושה שימוש בטלפון הנייד, כי נשמר קשר עין בין מר ליבמן לרכב הנאשם מרגע שהבחין בו מבצע את העבירה ועד עצירתו, כי טענתו של הנאשם בפני השוטרים לפיה אינו מחזיק ברכבו בטלפון נייד הופרכה וכי לא הובאו מטעמו כל ראיות לגבי אותה מערכת אוטומטית המצויה ברכב.

הנאשם בסיכומיו חזר וציין כי לא החזיק בידו בטלפון נייד בהמהלך הנהיגה, כי קיימות סתירות בין מוצגי התביעה וביקש לזכותו.

דיון והכרעה:

אין לטעמי, כל משמעות לקיומה או אי קיומה של אותה מערכת דיבור אוטומטית ברכב הנאשם,זאת, מהטעם שכתב האישום אינו מייחס לנאשם "דיבור" באמצעות הטלפון הנייד, אלא אחיזתו ביד ימין תוך כדי נהיגה. על כן, לא אדון בסוגייה זו.

לא מצאתי סתירות מהותיות בראיות התביעה, למעט בשאלה האם נשמר קשר עין עם רכב הנאשם מהרגע בו השוטר ליבמן הבחין בביצוע העבירה ועד לרגע עצירת הרכב על ידי מר לביא. בדו"ח ת/1 מציין מר ליבמן "שמרתי קשר עין" ומוסיף כי הנאשם נעצר ליד בית מס' 54. בחקירתו הנגדית ציין מר ליבמן כי המרחק בין בית מס' 50 (המקום בו בוצעה העבירה) למקום בו נעצר הרכב היה כ- 80 מ'. בהקשר זה, מציין השוטר לביא במסגרת עדותו ת/,2 כי עצר את הנאשם ליד בית מס' 58 וכי המרחק בינו לבין שותפו מר ליבמן היה כ- 100 מ'. קיימת אי התאמה בין עדותו של השוטר ליבמן לזו של השוטר לביא באשר למקום בו נעצר רכב הנאשם. אי התאמה זו יכולה להצביע על כך שמר ליבמן לא הבחין באופן מדויק במקום עצירתו של רכב הנאשם – מר ליבמן מעיד על בית מס' 54 בעוד מר לביא מעיד על בית מס' 58. מכאן, שטענת המאשימה לשמירת קשר עין רצוף מרגע ביצוע העבירה ועד למקום עצירת הרכב, לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר. יצוין, כי מר ליבמן מציין בדו"ח ת/1 כי שמר "קשר עין", אך לא נתבקש במסגרת חקירתו הראשית והנגדית להסביר אמרתו זו.

באשר לשאלה המרכזית בתיק, האם הנאשם אחז או לא אחז במהלך הנהיגה בטלפון הנייד, מדובר בגרסתו של מר ליבמן אל מול גרסת הנאשם – אין מחלוקת כי מר לביא לא הבחין בנאשם בעת ביצוע העבירה. למר ליבמן אין עניין בתוצאות המשפט ומדובר בעד אובייקטיבי אשר ביצע עבודת שיטור, עם זאת, אני מתקשה להעדיף דווקא את גרסתו של מר ליבמן על גרסת הנאשם וזאת מאחר ולא מצאתי סתירות בגרסתו של הנאשם לפיה לא אחז בידו בטלפון נייד תוך כדי נהיגה. בהקשר זה, אינני יכול להתעלם מהעובדה שבמסגרת חקירתו הנגדית, הנאשם לא נשאל על ידי המאשימה במישרין או בעקיפין ולו שאלה אחת, באשר לטענת המאשימה לפיה החזיק בטלפון נייד במהלך נהיגתו. המאשימה התמקדה בעיקר בשאלת קיומה ואופן פעולתה של אותה מערכת דיבור אוטומטית ולא חקרה את הנאשם ביחס לנטען בכתב האישום.

אני סבור כי הימנעות המאשימה, במתכוון או שלא במתכוון, מחקירת הנאשם ביחס לאותה עובדה מהותית השנויה במחלוקת, ואשר מהווה את לב ליבו של כתב האישום, פועלת לחיזוק גרסת הנאשם. אדגיש, כי אין באותה הימנעות כדי להביא לאימוץ אוטומטי של גרסת הנאשם, אך יש בה, במקרה זה, כדי לחזק את גרסתו.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי לא הוכחו מעבר לכל ספק סביר עובדות כתב האישום, ובהתאם , אני מחליט לזכות את הנאשם מחמת הספק.

ניתנה היום, י"ב כסלו תש"ע , 29 נובמבר 2009, במעמד הצדדים