מ.י. לשכת תביעות גליל-משטרת ישראל נ' סלמאן

הכרעת דין

1.הנאשם הועמד לדין, בתיק שבפניי, באשמה כי בתאריך 25/1/97, בשעות הלילה, דחף את אשתו, הגב' ספא סלמאן (להלן: "המתלוננת") והכה אותה בפניה ובעשותו כן עבר עבירה לפי סעיף 379 + 382 (ב) (1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.בישיבת ההקראה הודה הנאשם שבמועד הרלבנטי לכתב האישום הוא היה נשוי למתלוננת והם התגוררו בביתם שבישוב אעבלין אולם הכחיש כי דחף אותה ו/או כי הכה אותה בפניה.

3.בעקבות כפירתו של הנאשם הביאו הצדדים את עדיהם ושאר ראיותיהם.

מטעם המאשימה העידו מר דלאל סאפיה, אביה של המתלוננת (להלן:"דלאל") והמתלוננת. כן הוגשו שתי הודעותיו של הנאשם במשטרה (מוצגים ת/1 ות/2).

מטעם ההגנה העידו הנאשם, שבחר להעיד לאחר שהוסברו לו זכויותיו לפי סעיף 161 לחסד"פ ואביו של הנאשם, מר ריאד סלמאן (להלן:"ריאד"). כן הוגשו הודעתו במשטרה של דלאל (מוצג נ/1), 3 הודעותיה במשטרה של המתלוננת (מוצגים נ/2, נ/3 ונ/4) והודעתו במשטרה של ריאד (נ/5).

4.מהעדויות ושאר הראיות שהובאו בפניי עולות העובדות כדלקמן, שלגביהן אין מחלוקת בין הצדדים:

בשעות הערב של ה- 25/1/07 חזר הנאשם לביתו מדודיו, שם שיחק קלפים. כשנכנס לחדר השינה, בו שהתה המתלוננת, ראה אותה מחזיקה בידה פלאפון. מדובר בפלאפון שקיבלה המתלוננת מאביה, ללא ידיעת הנאשם. הדבר הרגיז את הנאשם, שחשד כי המתלוננת בוגדת בו, יוצאת עם צעירים ומנהלת שיחות באמצעות הפלאפון עם צעירים.

על אשר אירע לאחר מכן, חלוקות הגירסאות. לפי גירסת המתלוננת, כפי שנמסרה בעדותה בפניי, הנאשם שאל אותה מאיפה השיגה את הפלאפון, לקח ממנה את הפלאפון בכח והכה אותה עם ידיו בפניה. לפי גירסת הנאשם, כפי שנמסרה בעדותו בפניי, כשהמתלוננת ראתה אותו היא זרקה את הפלאפון מתחת למיטה. הוא לקח את הפלאפון מתחת למיטה ואז המתלוננת רצתה לקחת אותו ממנו בכח אולם הוא לא נתן לה אותו. הוא הכחיש כי היכה אותה.

5.לאחר שבחנתי בחון היטב את העדויות ושאר הראיות שהובאו בפניי, החלטתי להעדיף את גירסת המתלוננת על פני גירסת הנאשם. להלן הנימוקים לכך:

המתלוננת השאירה עליי רושם אמין. עדותה נתמכת בעדות אביה, שהעיד כי כאשר הגיע לביתם של הנאשם והמתלוננת ונכנס לחדר בו שהתה המתלוננת, היא היתה בוכה ואמרה לו שבעלה נתן לה מכות (ראה עמ' 5 ו- 6 לפרוטוקול).

אין חולקין שלאחר האירוע נשוא כתב האישום המשיכה המתלוננת להתגורר בבית, יחד עם הנאשם ועזבה את הבית רק ב- 29/1/07. כאשר נשאלה, בחקירה הנגדית, האם במשך 4 הימים האלה (מיום 25/1/07 - 29/1/07), הנאשם היכה אותה השיבה "לא, הוא לא היכה אותי ולא היה מדבר איתי..." (עמ' 15 לפרוטוקול). אין כמו תשובתה זו כדי ללמד שהגירסה שמסרה המתלוננת באשר למה שאירע ב- 25/1/07 הינה גירסת אמת, שהרי אילו היה מדובר בגירסה שיקרית, בעלילה, היתה משיבה בחיוב לשאלה זו ומספרת שגם במשך 4 ימים אלה הוא היכה אותה.

הנאשם, לעומתה, השאיר עליי רושם בלתי אמין. ראוי גם לזכור שלנאשם היה מניע להכות את המתלוננת - הוא חשד בה שהיא בוגדת בו, הדבר הכעיסו והעלה את חמתו ומתוך כעסו ורוגזו, הוא נהג בה באלימות.

6.למניעת ספיקות הנני להבהיר כי לא נעלמו ממני הסתירות לכאורה שהתגלו בין עדותה של המתלוננת בפניי לבין הדברים שאמרה בהודעותיה במשטרה, לרבות הסתירה באשר למועד בו התלוננה במשטרה, אולם מדובר בסתירות לא מהותיות, אותן יש ליחס לחלוף הזמן ואין בהן כדי לפגוע באמינותה של המתלוננת.

7.סיכומו של דבר, אני קובע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שבמועד הנטען בכתב האישום הכה הנאשם את המתלוננת בפניה. לכן אני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה לפי סעיף 379 + 382 (ב) (1) לחוק העונשין.

ניתנה והודעה היום ד' טבת תש"ע, 21/12/2009 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

החלטה

בהחלטתי מיום 14/12/09 דחיתי את התיק להיום למתן הכרעת דין, תוך שציינתי שאם תהיה הרשעה, יישמעו היום גם הטיעונים לעונש. לכן תמוה בעיניי שהסניגור לא הכין עצמו לטעון היום לעונש.

לפנים משורת הדין, ורק כדי שהנאשם לא ייפגע ממחדל זה של הסניגור, אני נעתר לבקשה ודוחה את הטיעונים לעונש ליום 13/01/10, שעה 09.00.

ניתנה והודעה היום ד' טבת תש"ע, 21/12/2009 במעמד הנוכחים.