מ.י. יחידת תביעות ש"י נ' שרת

בפני

כב' השופט חיים לי-רן

הכרעת דין

1.הנאשם, יליד 1966, תושב חוות מגן דוד הסמוכה ליישוב סוסיא שבקרבת חברון, הואשם בעבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי ושל חבלה במזיד ברכב, בכך שביום 2.8.07, בשעות הצהריים, בדרך עפר המובילה ממצפה יאיר לעבר כביש מס' 60, המוביל מבית לחם בואכה דרומה לעבר צומת שוקת, חסם, בגופו, רכב לבן מסומן ומדוגל של ארגון האומות המאוחדות (נא לראות תמונות הרכב ב-ת/2), נהוג בידי עובד האו"מ, גרם לעצירתו, קפץ על מכסה המנוע של הרכב, ניסה לפגוע במגבים וניפץ את זגוגית השימשה הקדמית של הרכב. (נא לראות התמונות ב-ת/2 וב-ת/4).

אחדים מרסיסי הזכוכית חדרו לאחת מעיניו של הנהג שניזקק לטיפול רפואי (נא לראות התיעוד הרפואי ת/3).

2.ברכב נסעו שני עובדי או"מ, העיתונאית גב' עמירה הס, שביקשו לסייר בשטח לצורך הכנת כתבה לעיתון "הארץ". כל הנוסעים העידו בפני כעדי תביעה.

3.הנאשם הודה כי עמד אמנם בציר תנועתו של הרכב וחסם את המשך התקדמותו, לפי שלדבריו, חשש כי נוסעיו פגעו בעצי זיתים אותם גידל בשטח, וכי טיפס ועלה על מכסה המנוע של הרכב (והתעסק עם המגבים - נא לראות התמונות א', ג', ה', יט- כו' ב-ת/4), הכל משום ש"חשבתי שמשטרת ישראל וצה"ל מגיבים יותר מהר מאשר הגיבו כי לקח להם יותר משעה זמן (להגיע - ח.ל.) : - הנאשם בעמוד 4 של הודעתו ת/1, שורה 36.

לדברי הנאשם כל שהתכוון היה למנוע את "בריחתו" של הרכב מהמקום קודם שיגיעו למקום כוחות הבטחון.

עוד הודה הנאשם כי אמנם ניפץ את זגוגית השימשה הקדמית של הרכב, אך עשה זאת שלא במזיד אלא אגב איבוד שיווי משקלו בהיותו על מכסה הרכב שעה שזה עצר לפתע לאחר שהחל בנסיעה לפנים.

עוד טען הנאשם כי נהג הרכב התקרב אליו במהירות וניסה לדרוס אותו שעה ש"נעצר בדיוק לפני הרגליים שלי כשהוא נוגע בי אך לא גרם לכאב" (הנאשם בהודעתו הנ"ל בעמ' 2 שורה 28).

4.הגם שסבורני כי על פי גירסתו שלו עצמו לענין ההתנהגות הפסולה דין הנאשם להרשעה במיוחס לו, אפרט להלן את דרך הילוכם של הדברים עפ"י גירסתם המהימנה עלי של נוסעי הרכב, ולו משום שמגירסת הנאשם, שאינה מדוייקת בכל פרטיה, אין עולים תחושות האימה וחוסר האונים שהנחיל הנאשם, בהתנהגותו לנוסעי הרכב, וכפי שהללו תיארון בפני.

אעיר עוד כי גירסתם של הנוסעים אינה עשויה מיקשה אחת וניתן למצוא שינויים קלים יותר או קלים פחות, בין עדותו של נוסע זה ובין עדותו של נוסע אחר.

ואולם, בכולן כאחת, עובר, כחוט השני, תיאור התנהגות בריונית ומפחידה של הנאשם, שהוא עצמו מודה, כאמור, בעיקריה.

התרשמתי מעדויותיהם של נוסעי הרכב היא חיובית. איש איש מסר את דברו בשקט, בצורה סדורה, ומבלי שנתגלו בהם סתירות של ממש (למעט העובדה שאיש מעדי התביעה לבד מהעד א. ליבק לא העיד כי הנאשם החזיק בלום ברזל לעת האירוע).

הודעתו של איש מהם במשטרה לא הוגשה, כנראה משום שלא נמצאו בה פרטים שאינם מתיישבים עם דברי העד בבית המשפט.

איש מהנוסעים לא העצים את האירוע, ומרבית הפרטים שמסרו תואמים את גירסת הנאשם, ואת הניראה בתמונות שהוגשו לי.

5.בתום סיור שערכה העיתונאית גב' עמירה הס באזור חירבת ביר אל –עיד בלויית הצלם מר אלכס ליבק הגב' יהודית הראל, עובדת במוסד לתיאום הומניטרי של האו"מ ושני אנשי או"מ, לצורך כתיבת כתבה לעיתונה, עשתה הקבוצה דרכה, בדרך עפר, ברכב האו"מ, בחזרה לעבר הכביש הראשי.

בדרכם, הבחינו, ממרחק של כ-50 מטר, בנאשם שניצב על אם הדרך, נופף בידיו וסימן באחת מהן לנהג כי ידומם את מנוע הרכב. בהתקרבו למקום עומדו של הנאשם עצר הנהג את הרכב סמוך אליו, אך מבלי לפגוע בו. בהיות חלונות הרכב סגורים ודלתותיו נעולות (עפ"י הוראות האו"מ החלות בנסיבות כאלה), לא עלה בידי הנוסעים לעמוד על טיבן של צעקותיו של הנאשם שליוו את תנועות ידיו.

סמוך לאחר שעצר הרכב, קפץ הנאשם ועלה על מכסה המנוע, התיישב או כרע עליו, והחל ל"התעסק" במגבים.

בהיותם אחוזי אימה בשל התנהגות הנאשם ובשל אי ידיעתם אם הנאשם חמוש אם לאו,