מ.י. יחידת תביעות ש"י נ' דרדיק

החלטה

בעניין חוסר סמכות

רקע

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה של עיסוק ללא רישיון לפי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, תשל"ח-1978 ובעבירה של החזקת נשק שלא כדין לפי סעיף 144 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כשעפ"י עובדות כתב האישום, הנאשם החזיק בביתו בקרית ארבע, מס' רב של פרטי עתיקות ללא רישיון, בלי שדיווח לרשויות על תפיסתם. בנוסף נתפסו ברשותו פרטי תחמושת של כדורי ירייה שונים, מחסניות לנשק, פטיל בטחון ומצת חבלה המשמש להדלקת הפטיל.

טענות הנאשם

2.בפרוטוקול הדיון מיום 19/10/09 טען הסניגור טענת חוסר סמכות בכל הנוגע לאישום בעבירת העיסוק ללא רישיון לפי חוק העתיקות, מהטעם שהיא נעברה בקרית ארבע, בעוד שהחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון-שיפוט עבירות ועזרה משפטית) תשס"ז-2007 (להלן:"החוק"), החל במקום, אינו מכיל את חוק העתיקות שלא בא בזכרו וגם לא בתוספת לחוק.

3. בתגובתו מיום 4/11/09 לתגובת המאשימה טען הסנגור כי לא נקבע שניתן להעמיד לדין על כל עבירה באזור, אלא יש להתחקות אחר הערך המוגן בחוק העתיקות, שהוא ההגנה על עתיקות ישראליות, שהן רכוש המדינה, אין להחיל את חוק העתיקות על עתיקות שאינן בתחום שיפוט מדינת ישראל, שכן הנאשם החזיק עתיקות יו"שיות ולא ישראליות, עתיקות אלה מוגנות ע"י חוק העתיקות הירדני, והשיפוט לפי החוק הירדני נתון לבית המשפט המוסמך ביו"ש ולא בישראל.

4.לטענת הסניגור, סעיף 2 לחוק העתיקות תשל"ח-1978 מגביל עצמו לישראל בלבד ואין אפשרות לייחסו למעשים שנעשו באזור, גם משום שתכלית האינטרסים והערכים של החוק, היט להגן על רכוש המדינה, היינו- העתיקות בתחומה, ואין לחוק כל עניין בהגנה על עתיקות הנמצאות באזור.

5.הסנגור סומך ידו על שתי הלכות שנתנו בתחילת שנות ה-80 בזו אחר זו: האחת, ע"פ 831/80 אבינועם צובא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 169, (להלן: "פס"ד צובא"), בו נסב הערעור על השאלה, האם ניתן לשפוט בישראל אדם הרשום במרשם האוכלוסין בישראל, על מעשה שביצע בשמורת טבע בשטח המהווה "אזור" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות שעת חירום יהודה והשומרון, חבל עזה, סיני ודרום סיני – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית, תשכ"ז- 1979, כשאותו אתר לא הוכרז ככזה על ידי שר הפנים, אלא על ידי צו המושל הצבאי, שם נקבע כי ניתן לדון בבימ"ש בישראל במעשה שאילו אירע בישראל היה מהווה עבירה, למעט במקרה בו אחד ממרכיבי יסודות העבירה אינה מותאמת לתנאי האזור, והוא מוגדר בזיקה מקומית ספציפית ישראלית, כמו מתן אישור של רשות ישראלית, שהוא מרכיב קונקרטי, כגון הגדרת "שמורת טבע" ככזו ששר הפנים הכריז עליה, בעוד שבענין צובא ההכרזה היתה עפ"י צו המושל, ולקוחה מהדין הזר, והשניה, בע"פ 163/82 משה דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 622, (להלן: "פס"ד דוד"), לפיו ניתן להחיל את הדין הישראלי על מבצע העבירה באזור, שמסר כלי יריה צבאי למי שלא היה לו רישיון להחזיק בו (כאילו ביצעה עבירה זו בתוך מדינת ישראל). ביהמ"ש קבע כי העבירה בסמכות בית המשפט הישראלי, והגם שזיכה את הנאשם מהעבירה מסיבות אחרות, ציין כי תקנה 2(א) הנ"ל מחייבת את הסמכות הישראלית באזור, הן כדי למנוע שישראלי יועמד לדין בעתיד באזור בגין פעולות פליליות ואזרחיות, בהבדל מעבירות בעלות רקע בטחוני, והן מהטעם המהותי שהשליטה האפקטיבית באזור הינה בידי רשויות ישראל ולמדינה יש עניין כי מעשים אלה לא ישוחררו מהנורמה הפלילית הישראלית.

6.לטענת הסניגור, ההלכה המחייבת היא פס"ד צובא, ועל אף שפסק דין דוד ניתן מאוחר יותר מפס"ד צובא, הוא אינו מחליף אותו אלא משלים אותו, שכן הקביעה בפס"ד דוד לפיה יש אינטרס להגן מפני החזקת נשק, חלה גם באזור, משום שהנשק מסוכן במידה שווה לכל. לעומת זאת, יש הבדל בין עתיקות הנמצאות באזור שאינן רכוש המדינה ושאין למדינה אינטרס להגן עליהן לבין עתיקות הנמצאות בישראל המוגנות על ידי הדין הישראלי.

טענות המאשימה

7.לטענת המאשימה תכליתו של סעיף 2 (א) לחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון-שיפוט עבירות ועזרה משפטית) תשס"ז-2007, היא להשוות את דינו של ישראלי שעבר עבירה באזור לדינו של ישראלי שעבר עבירה דומה בישראל. התקנות לא מבחינות בין סוגי העבירות השונים, ומטרתן הכללית היא להשוות את דינו של אדם הנמצא בישראל או הרשום במרשם האוכלוסין שלה, שעבר עבירה באזור, לדינו של אדם שעבר עבירה בתוך ישראל, ולהחיל דין זהה.

8.בניגוד לעמדת הסניגור טוענת המאשימה כי פס"ד דוד הינו הרלוונטי לענייננו, שכן הוא המאוחר יותר, וסמכה טענתה זו על בש"פ 2762/08 יהודה לנדסברג ואח' נ' מדינת ישראל, להלן:"פס"ד לנדנסברג", שקבע כי ההלכה המחייבת היא זו שנקבעה בפס"ד דוד. בנוסף בפס"ד דוד ציין כב' השופט ברק כי מטרת החקיקה מכריעה את הכף לטובת הגישה המופשטת ושיש להעדיף את הפירוש המצמצם את תחולת הנורמה הפלילית. לטענתה, הגישה המושגית מאפשרת החלת הנורמה הישראלית גם בשטחי האזור בהם השליטה האפקטיבית בידי רשויות ישראל, והעובדה שהנאשם נתפס עם העתיקות בקרית ארבע, אינה עומדת לזכותו, מה גם שאין לסבול מצב בו ישראלי יבצע גניבה בשטחי ישראל, יטמין השלל באזור ובכך יתחמק מהדין, הכל מהטעם כי שטחי יהודה ושומרון יהפכו לעיר מקלט לעבריינים השוכנת בתוכנו.

9.בנוסף, טוענת המאשימה כי מאחר והחוק לתיקון להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית תשס"ז-2007), אינו מבחין בין סוגי העבירות, ומטרתו הכללית היא להשוות את דינו של אדם הנמצא בישראל, או הרשום במרשם האוכלוסין שלה, שעבר עבירה באזור, כדינו של אדם שעבר עבירה בתוך ישראל, לפיכך, גם בשטחי האזור, מעשי הנאשם הינם פליליים ואסורים והמדיניות הנהוגה קובעת כי ישראלי יועמד לדין בגין עבירות פליליות שביצע באזור בבתי משפט בישראל, ולא בבתי דין צבאיים.

דיון

10.סעיף 2(א) לחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון-שיפוט עבירות ועזרה משפטית) תשס"ז-2007 קובע כי:

"בית משפט בישראל מוסמך לדון לפי הדין הישראלי אדם הנמצא בישראל או הרשום במרשם האוכלוסין, לפי חוקי מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, על מעשו או מחדלו שאירעו באזור ושהיו מהווים עבירה אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל".

עפ"י הסעיף בית המשפט בישראל מוסמך לדון אדם שעבר עבירה באזור, כאילו עברה בישראל, כשהמטרה הינה החלת הדין הפלילי הישראלי על עבירות פליליות שהתרחשו באזור.

11.בפס"ד צובא נקבע כי מטרתן התחיקתית של התקנות שעת חירום (יהודה והשומרון, חבל עזה, סיני ודרום סיני-שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967 היא להשוות את דינו של ישראלי שעבר עבירה ב"אזור" לדינו של ישראלי שעבר עבירה דומה בישראל, לפיכך, ניתן לדון בישראל בפלילים, ישראלי שעשה מעשה באזור, שאילו בוצע בישראל היה מהווה עבירה קונקרטית לפי הדין בישראל. תקנות שעת חירום אלו הרחיבו למעשה את תחולת דיני העונשין בישראל, באופן שהם מלווים ישראלי גם בשהותו ב"אזור", והמשמעות המעשית היא כי, אם יעבור ישראלי עבירה "ישראלית" ב"אזור", ניתן יהיה לשפוט אותו בישראל לפי הדין בישראל, אפילו אם המעשה אינו נחשב לעבירה באזור והדין הישראלי אינו חל באזור (שם, עמ' 171 פיסקה 4).