מ.י. יאל"כ נ' יפרח

גזר דין

רקע וטענות הצדדים

1.הנאשמת הודתה בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. במסגרת הכרעת הדין שניתנה בעניינה נקבע כי ביצעה את המעשים המיוחסים לה, וכי שאלת הרשעתה תידון במועד מאוחר יותר.

על פי הודאתה הוברר כי ביום 22.01.05 חתמו מי שכונו "בני הזוג קרני" חוזה לרכישת נכס בכפר שמאי בתמורה לסך של 36,000 ₪. לאחר האמור ושוב בהתאם להודאתה, חברו בני הזוג קרני לנאשמת אשר הציגה עצמה בפניהם כמתווכת משכנתאות. הנאשמת הוסיפה והודתה כי פנתה בשם בני הזוג קרני לבנק לאומי לישראל סניף רמלה לצורך קבלת הלוואה למימון רכישת הנכס. לשם כך הוכן חוזה לרכישת הנכס בין כפר שמאי לבני הזוג קרני, חוזה השונה מן החוזה שבמקור, ושעל פיו התחייבו בני הזוג קרני, כביכול, לשלם לכפר שמאי סך של 360,000 ₪, במקום הסך של 36,000 ₪ שבמקור. לא רק זאת אלא שעל פי הודאתה ולבקשתה הכין אחיו של בנימין קרני (אחד מבני הזוג קרני) ששימש בעת הרלוונטית ראש וועד המושב וחבר וועד המושב לסירוגין, מכתב, בשם הוועד ממנו עולה כי בני הזוג קרני שילמו לכפר שמאי מקדמה על חשבון הנכס. האמור נעשה על פי דרישת הבנק לצורך קידום ההלוואה.

הנאשמת הודתה כי הן החוזה המזויף והן המסמך המזויף הוגשו על ידה לבנק בשם בני הזוג קרני, כמצג שווא ובידיעתם. תוצאת האמור קיבלו בני הזוג קרני, על בסיס מצג השווא הנ"ל ביום 07.09.01, במרמה, הלוואה מן הבנק בסך 300,000 ₪, מתוכם חלק לא מבוטל, כמענק. לאחר האמור, קיבלה הנאשמת, מבני הזוג קרני סך של 27,000 ₪ "שכר טרחתה".

2.בין הצדדים הוסכם כי קודם לגזירת דינה של הנאשמת יתקבל בעניינה תסקיר קצין מבחן, במסגרתו תיבחן גם שאלת הרשעתה בדין, וזאת מבלי שהאמור בתסקיר יחייב מי מהצדדים בהמלצותיו.

3.תסקיר שירות המבחן (מיום 11.08.09) שהתקבל בעניינה של הנאשמת העלה כי הינה בת 39 (נכון לאותה עת) ואם לשני ילדים קטינים (אף זאת נכון לאותה עת) המתגוררת באשדוד עם משפחתה. במקביל משמשת כיועצת השקעות בבנק בקריית גת משנת 2005. בהשכלתה בוגרת 12 שנות לימוד ובעלת תעודת בגרות מלאה. משנת 2008 לומדת ניהול ולוגיסטיקה לתואר ראשון במכללת ספיר.

שירות המבחן התרשם מאישה המנהלת אורח חיים תקין כאשר העבירה נשוא הודאתה לא מהווה אלא חריגה מאורחות חייה. הוברר בעניין זה כי הנאשמת מקבלת אחריות מלאה על מעשיה ומביעה צער, בושה וחרטה. עם זאת מהתסקיר עולה כי לדבריה סמכה על בני הזוג קרני שהחוזה והמסמך תקינים ואף הביעה צער כי לא בדקה אותם ולא הודיעה לבנק כשנודע לה מתוך פחד שהודעה כזו תסבך אותה עם הרשויות.

נוכח המתואר ומתוך חשש כי הרשעתה עלולה להוביל לפיטוריה ואף לפגוע באפשרויות שילובה במקומות תעסוקה בעתיד המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתה ובמקביל להשית עליה עונש של של"צ בהיקף 300 שעות כעונש מוחשי וחינוכי. עוד המליץ השירות על השתת התחייבות כספית.

4.נוכח המתואר ביקש ב"כ הנאשם לאמץ במלואה את המלצת התסקיר ולהימנע מהרשעת הנאשמת. בעניין זה טען כי במקרה זה חשיבות לעובדות באשר מדובר בנורמה שנלמדה בדיעבד ואשר אליה נקלעה הנאשמת בגלל התנהלות שלומיאלית של בני הזוג קרני, הזכאים למשכנתא. לדבריו הזוג פנה לבנק ומצא שזכאותו הינה בסך של 360,000 ₪. גם הבנק סבר שזה שווי הבית. משכך עשו להם בני הזוג קיצור דרך ובתוך כך יצרו את שני החוזים, המקורי והמזויף. על האמור הוסיף כי הטעות של הנאשמת הייתה בכך ש"הקטינה ראש" וסברה שהבעיה אם החוזה אמת או לא היא של הבנק, תחת שתדיר ידיה מן העסקה. על האמור הוסיף מחלוף הזמן, שב והדגיש כי הנאשמת עובדת בנק ומפרנסת עיקרית של משפחתה וכן כי הרשעתה תוליך לפיטוריה. משכך ביקש שלא למצות עימה את הדין וכאמור לקבל את המלצת שירות המבחן.

5.הנאשמת מצידה ביקשה סליחה מבני משפחתה ומכל הגורמים. הבהירה שעברו עליה שנים קשות והוסיפה כי הבינה את חומרת המעשה רק במהלך המשפט. מכל מקום ציינה כי הכסף הגיע לבני הזוג קרני בכל מקרה. נוכח האמור ביקשה שלא למצות איתה את הדין וליתן לה הזדמנות.

6.מנגד ביקש ב"כ המאשימה להרשיע הנאשמת בביצוע העבירות המיוחסות לה, בשים לב לעובדה שאי הרשעה היא החריג לכלל, וביתר שאת לאור חומרת המעשים, שעה שבין יתר רכיבי המשכנתא היה רכיב של מענק מן המדינה, ושעה שיש בכך כדי פגיעה בקופה הציבורית. על האמור הוסיף כי ככלל היה מבקש בעבירות מסוג זה מאסר בפועל אלא שכאן, בשים לב לתסקיר שירות המבחן, העדר הרשעות קודמות, חלוף הזמן והחיסכון בזמן השיפוטי, תסכים המדינה להסתפק בהרשעה, צו של"צ, מאסר על תנאי וקנס בסך 27,000 ₪.

דיון

7.ככלל, משקבע בית המשפט כי נאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו – בין משום שהודה במיוחס לו ובין משום שאשמתו הוכחה כנדרש – ירשיעו בדין, ויגזור את עונשו. (ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 869 (להלן: "עניין פלוני"); ע"פ 8315/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 1201). זאת כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי, שעיקרו אכיפת חוק שוויונית, בה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית.

8.לכלל זה ישנו חריג, המאפשר לבית המשפט להימנע מהרשעתו של נאשם, במקרים נדירים ומיוחדים, בהם הוא מוצא כי "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה" (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3), 737), וכדברי כב' השופטת (כתוארה דאז) ד' בייניש בעניין פלוני הנזכר (בעמ' 875):

"ככלל, יימנע בית-המשפט מהרשעתו של נאשם בגיר רק במקרים נדירים בהם ההרשעה צפויה להסב לנאשם נזק רב תוך פגיעה חמורה בסיכויי שיקומו, וכאשר טיב העבירה וחומרתה מאפשרים לוותר על הרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...

ודוק, בית-המשפט יתחשב בנסיבותיו האישיות של העבריין ובסיכויי שיקומו במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים לגזירת עונשו..."

9.הכללים להימנעות מהרשעה (או לביטולה) נקבעו זה מכבר על ידי כב' השופטת ד' דורנר בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337 (להלן: "עניין כתב"), שם נקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטברם של שני גורמים:

"ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;

ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל."