מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שקמים אשקלון נ' הישברג

החלטה

ההליך

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בנייה ללא היתר ותוך סטייה מתוכנית בינואר 2008 או סמוך לכך. על פי כתב האישום בנה הנאשם בשטח "חוות פיליפ" בו הוא מחזיק 5 מבנים ללא היתר. מבנה אחד הוא מבנה יביל מעץ בשטח של 48 מ"ר, 3 מבני "דיר", בשטחים של 120 מ"ר, 324 מ"ר ו- 640 מ"ר, וכן מכלאות בשטח של 1600 מ"ר.

הנאשם טוען שלוש טענות סף. הטענה האחת היא כי הדיר הגדול, בשטח של 640 מ"ר, המופיע בסעיף 2(ד) לכתב האישום, נבנה עוד על ידי אביו המנוח של הנאשם, בשנת 1962, עוד בטרם נחקק חוק התכנון והבנייה. המשיב צירף לבקשתו תע"צ לפיה המבנה מופיע בצילומי אויר בשנת 1965 ו – 1982, אם כי - לא בשנת 2007.

נוכח העובדה כי התע"צ עצמה מציינת כי המבנה לא היה קיים בשנת 2007, הרי שיש מקום לבחון אם אכן נבנה מחדש בתחילת שנת 2008, או בסמוך לך. שאלה זו דורשת הכרעה עובדתית על יסוד הליך הוכחות מלא, ולא יכולה להיבדק במסגרת של טענה מקדמית, לפיכך ההכרעה בשאלה זו תידחה לשלב הדיון בתיק לגופו.

טענה שנייה היא כי המכלאה המדוברת בסעיף 2(ה) לכתב האישום פטורה מהיתר בנייה, נוכח המבנה שלה. אף טענה זו טעונה בירור ראייתי מדויק אודות המבנה של אותה מכלאה, לפיכך לא ניתן להכריע בשאלה זו במסגרת זו.

הטענה השלישית היא כי חלה על כל עבירות הבנייה של המבקש "הגנה מן הצדק". זאת, נוכח הבטחות הרשות כלפי אביו המנוח והתנהלותן של הרשויות כלפי אביו המנוח וכלפיו כאחד מיורשי החווה. המבקש בבקשתו פירט טענות רבות מאוד והגיש למעלה מ- 120 מסמכים לבסס את טענתו אודות התעמרות של הרשות, אשר לדעתו מצדיקה את החלטתו לבצע עבירות בנייה ללא היתר. זאת, לאורך שנים רבות.

המאשימה טוענת כי הצגת הדברים על ידי הנאשם מוטית מאוד, וחלק מן הדברים פשוט אינם נכונים. אולם, לשיטת המאשימה, ניתן לדחות את טענתו של הנאשם על הסף, שכן, אפילו היו הדברים כנטען, לא היה בהם כדי להקים הגנה מן הצדק.

לפיכך, לצורך דיון זה, ומבלי לקבוע כל עובדה בעניין זה, אניח לטובת הנאשם, לצורך שלב זה של ההליך, כי כל טענותיו העובדתיות נכונות. אם הדברים אכן יכולים להקים הגנה מן הצדק, אין מנוס מקביעת דיון הוכחות לגופו של עניין בשאלה זו. זאת, על מנת שהנאשם יוכל להוכיח את טענותיו, עליהן המאשימה חולקת. אולם, אם אין הדברים יכולים להקים הגנה מן הצדק, הרי שאין טעם להטריח את בית המשפט והצדדים בהליך עקר, שלא יכול להביא לתוצאה לה טוען המבקש.

לצורך דיון זה, הנאשם פרט את טענותיו בכתב וצירף נספחים לבסס את טענותיו. המאשימה בתגובתה, לצורך הליך זה, בשלב זה בלבד, הניחה כי טענות הנאשם נכונות, וטענה כי אף אם הטענות נכונות, אין בהם כדי להקים הגנה מן הצדק.

יוער כי שני הצדדים הסכימו כי עניין זה צריך להיבחן על פי המבחן המשולש אשר בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776 (להלן: הלכת בורוביץ). שני הצדדים היפנו גם לפסיקה נוספת, מוקדמת יותר ואף פסיקה המאוחרת יותר לתיקון לחוק סדר הדין הפלילי, אשר עגנה את דוקטרינת ההגנה מן הצדק בחקיקה.

תמצית טענותיו העובדתיות של הנאשם

כאמור, התיאור העובדתי להלן מיוסד כל כולו על טענות הנאשם, שלא הוכחו, אותם מניחים הצדדים לצורך דיון ראשוני זה.

חוות פיליפ הוקמה על ידי אביו המנוח של הנאשם, מר פיליפ הרשברג ז"ל (להלן: פיליפ), בשנת 1950. הרשויות הניחו לפיליפ לעבד אדמות שוממות בשני אזורים, האחד אזור "חוות פיליפ" והשני ב"כתף שוקת". בשנת 1980 הוחלט להקים את קיבץ "כרמים", ובתמורה לויתור על שטח זה, הובטח לפיליפ כי יותר לו התגורר במגורי קבע באזור חוות פיליפ. הבטחה זו ניתנה על ידי מר גדעון ויתקון, שהיה אז מנהל חבל הנגב, באגף להתיישבות חקלאית, בסוכנות היהודית.

יש לציין כי אין כל מסמך המבסס הבטחה זו (מכתב ה/2 אינו אלא מכתב תודה על סיוע בהקמת הקיבוץ). אולם, מכתבו של אותו מר ויתקון אל שר התשתיות הלאומיות, אריאל שרון, משנת 1997, שלא במסגרת תפקיד מוגדר (ה/3), מפרט יותר. על פי מכתב זה, ניתן אישור עקרוני של מנכ"ל משרד החקלאות, בשנת 1982 להקצות "נחלה" בשטח האדמות המעובדות של חוות פיליפ. אולם, עניין זה טרם הוסדר בשנת 1997.

מטענות הנאשם עולה כי לאחר פניות רבות, בשנת 1981, ערך מנהל מקרקעי ישראל עם פיליפ חוזה לתכנון שתי נחלות. כן נקבע בהסכם זה כי יערך עמו בהמשך חוזה חכירה. אולם, חוזה חכירה כאמור לא התממש. המבקש מציג חלופת מכתבים ממנה עולה כי משרד החקלאות אכן פעל לנסות לסייע לפיליפ, לגבי נחלות כלשהן, אם כי הייתה מחלוקת בין פיליפ לבין משרד החקלאות על הפרטים.

במשך כל התקופה השתמש פיליפ בשטח האמור לצורכי רעייה, על פי הסכמות שניתנו לו. עולה מהמכתבים כי היקף השטח שנעשה בו שימוש השתנה, כמו כן עולה כי היו מחלוקות לגבי הקצאות המים לעניין זה.

בשנת 1991 נחתם שוב הסכם הרשאה לתכנון של 4 נחלות, לבני משפחתו של פיליפ, בהם הנאשם. אולם, פיליפ חלה ולא הצליח להשלים את הליכי התכנון. הנאשם, אחד מבניו של פיליפ, פרש אז מהצבא והחל לטפל בהרשאה. הנאשם החל בסדרת מכתבים מטעמו, ומטעם חלק מבני המשפחה אל מנהל מקרקעי ישראל על מנת שההרשאה שניתנה, ואשר תוקפה פג בשנת 1993, תחודש. מכתבים אלה נענו בדרישות להבהרות שונות, אשר הנאשם, משום מה, מכנה אותם "תשובות בלתי ראויות".

יש לציין כי, כעולה מן המכתבים, הנאשם התגורר בתקופה זו בעיר גדרה, וציין במכתבים כי בכוונת המשפחה, בעתיד, להתיישב במקום. הבקשה הייתה, בין השאר לכלול אפשרויות למגרשי מגורים במקום.

ביום 3.11.96 מסר מנהל האגף החקלאי המנהל מקרקעי ישראל כי הוחלט להכין עסקת הרשאה שתובא לדיון להנהלת המינהל. על פי עסקה זו תוכננו שלוש נחלות בשטח של 80 דונם, הכוללים שטח של 2.5 – 3 דונם למבני מגורים ומבני משק, לכל נחלה. כל זאת, בכפוף לחובת המכרזים (נספח ה– 32).