מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים נ' אבו עאיש

גזר דין

1.הנאשם הורשע עפ"י הודאתו, בכתב אישום, בביצוע עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בכך שבמהלך שנת 2006 הקים תוספת בניה של קומה לבנין קיים [הבניין עצמו – בהיתר], בשטח של 60.2 מ"ר [להלן: "המבנה"], כל זאת מבלי שניתן לו ההיתר הדרוש לכך, הכל כמפורט בכתב האישום.

2.הנאשם, אשר היה מיוצג, הודה בכתב האישום ביום 24.6.09, ועל פי הודעתו הוכרע דינו על ידי מותב קודם [כב' השופט אקסלרד]. הצדדים ביקשו לדחות את מועד הטיעונים לעונש, וזה אכן נדחה במספר חודשים, עד לדיון שהתקיים בפניי ביום 16.3.10.

ואולם, בדיון זה ביקש ב"כ הנאשם לחזור בו מהודאתו בכתב האישום, בטענה כי בניגוד לאמור בכתב האישום [ולכאורה בהודאתו], הוא אינו עושה שימוש בפועל בחריגת הבניה והיא טרם הושלמה ואוכלסה.

בהחלטתי, לא אישרתי את בקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו, בין היתר מכיוון שלא מצאתי שבסעיף 4 לכתב האישום [ממנו ביקש הנאשם לחזור בו מהודאתו] עולה השימוש בחריגת הבניה אלא בעיקר עולה החזקה בו. יתרה, מכך, מסעיפים 1 ו- 2 לכתב האישום, שמהם לא ביקש הנאשם לחזור בו מהודאתו, דווקא מצאתי איזכור לשימוש בפועל בחריגת הבניה.

כך או כך, הציג בפני ב"כ הנאשם תמונות אשר מלמדות כי במועד כתב האישום לא היתה חריגת הבניה מאוכלסת, שכן הבניה טרם הסתיימה אותה עת, והוא אף הצהיר בפניי במהלך טיעוניו לעונש כי כך נראה המבנה גם היום, דהיינו – ללא שימוש בפועל בחריגת הבניה.

3.ב"כ המאשימה, בטיעוניו לעונש, הדגיש את העובדה כי הבית עצמו נבנה על פי היתר, ולפיכך, ראה בחומרה את העובדה כי למרות שניתן היה לקבל היתר, לא עשה זאת הנאשם טרם שבנה את התוספת נשוא כתב האישום. לטענתו, התנהגות זו של הנאשם מצביעה על זלזול בחוק.

ב"כ המאשימה טען כי הנאשם הגיש תוכניות להסדרת התוספת אך למרות שנדרש להמציא מסמכים ולשלם את אגרת הבניה – לא עשה כן.

בטיעוניו לעונש, ביקש ב"כ המאשימה להשית על הנאשם קנס בשיעור של 70,000 ₪, שיביא בחשבון גם את התקופה של 24 ימים בהם נמשכה העבירה.

עוד עתר ב"כ המאשימה להריסת המבנה הלא חוקי, בצו הריסה דחוי לחצי שנה – זמן אשר יאפשר לנאשם להסדיר את הבניה הלא-חוקית.

למרות שבכתב האישום ביקש ב"כ המאשימה לחייב את הנאשם בתשלום כפל אגרה בשיעור של 3,731 ₪ הרי שהיום חזר בו מבקשה זו לאור תשלום האגרה.

4.הנאשם מצידו, טען, כאמור, כי מדובר בבניה שטרם הושלמה וכי היא לא בשימוש עדיין. לטענתו, התוכניות נמצאות בשלבי הסדרה סופיים, והאגרה אף שולמה בגינם, ולטענתו יש בידיו היתר.

היום הציג הנאשם אישור על תשלום האגרה בגין ההיתר, ולמעשה סיים את הליך הרישוי.

הנאשם הגיש דו"ח סוציאלי ממנו עולה כי הנאשם, תושב לקייה, נשוי ואב ל- 7 ילדים קטנים הנמצאים במסגרות החינוך ביישובו, והוא משתכר כ- 3,500 ₪ לחודש מעבודתו בתחום עבודות עפר, וכי זוהי ההכנסה היחידה למשפחה. עוד מציין הדו"ח כי מדובר במשפחה המוכרת לשירותים החברתיים על רקע קשיים כלכליים.

5.כפי שעולה מהטיעונים בפניי, מדובר בחריגה אחת, בבניין שהוא כולו מוסדר על פי היתר. עולה עוד כי הנאשם פועל לקבלת היתר וכי הדבר בהחלטת בטווח הישג יד.

משלא נסתרה טענת הנאשם לפיה אינו עושה שימוש בחריגת הבניה, ועל אף הכרעת הדין, מצאתי למקום להביא עובדה זו בחשבון.

6.לא מצאתי כי זהו המקרה להחמיר יתר על המידה עם הנאשם, וזאת, בין היתר בשל מצבה הכלכלי של המשפחה.

יחד עם זאת, יש לתת ביטוי לצורך בהרתעה מפני עבריינים פוטנציאלים על דיני התכנון והבניה, ובמיוחד מקום בו אין כל מניעה לשמור על החוק, כפי המקרה שלפנינו.

השגת ההיתר בסופו של דבר, פועלת לזכותו של הנאשם, אם כי ער אני לכך שיש שיראו בכך דווקא עדות לזלזול בחוק, מקום בו לא היתה מניעה לקיימו.

7.שקלתי את טענות הצדדים, ובכלל זה את הצורך והרצון לשמור על האינטרס הציבורי והאינטרסים המוגנים על ידי חוקי התכנון והבנייה, מחד, ומאידך – להתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם ומשפחתו.