מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים נ' אבו בדר ואח'

גזר דין

הנאשמים הורשעו עפ"י הודאותיהם בביצוע עבירה לפי סעיפים 145 (א) ו- 204 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"]. על פי כתב האישום, אשר באמור בו הודו הנאשמים, עולה שבחודש מאי 2006 בנו הנאשמים על המקרקעין הידועים כמגרש 6 בשכונה צ-3 ביישוב לקייה [להלן: "המקרקעין"], מבנה סככה מפח ורצפתה בטון, וכן השתמשו בסככה זו ובקומת קרקע של בניין שנבנה על פי היתר למגורים בלבד, לצורכי מסחר כעסק לממכר כלי בית. שטח הסככה וחלק המבנה שבקומת הקרקע הוא 55 מ"ר בסה"כ.

נטען עוד כי נמסרה לנאשמים התראה ביום 1.5.06, ועל כן עותרת המבקשת להביא בחשבון את העבירה כעבירה נמשכת ממועד זה ועד למועד הגשת כתב האישום.

למעשה, הוגש כתב האישום במקורו כנגד אביהם של הנאשמים, אולם משהתברר כי נפטר לפני מספר שנים, הגישה המאשימה, ביום 11.6.08 כתב אישום מתוקן כנגד הנאשמים. בהמשך, הוגש כתב אישם מתוקן בשנית כנגד הנאשמים ונאשם נוסף אולם בסופו של דבר נמחק הנאשם הנוסף והנאשמים שלפנינו נותרו לבדם, והודו במסגרת הסדר טיעון שבמסגרתו סיכמו הצדדים כי כל צד יטען לעונש באופן חופשי.

במסגרת טיעוניו לעונש, ביקש ב"כ המאשימה להעמיד את בית המשפט על חומרתן של העבירות על חוק התכנון והבניה, ובמיוחד נוכח העובדה שמדובר בשימוש לצרכי מסחר הגורר עימו רווחים, וזאת כאשר מדובר באיזור המיועד למגורים. לטענת ב"כ המאשימה, היה על הנאשמים לפתוח את העסק במקום המיועד למסחר ולא למגורים.

בשלב הטיעונים לעונש התברר כי הסככה עצמה נהרסה אך לטענת ב"כ המאשימה עד מועד הטיעונים לעונש עדיין המשיך השימוש המסחרי במקרקעין. כמו כן, ביקש ב"כ המאשימה להטיל קנס משמעותי גם על בניית הסככה, למרות שבינתיים נהרסה. ב"כ המאשימה עתר לקנס של 400,000 ש"ח על כל אחד מהנאשמים, בשים לב להתמשכותה של העבירה ממועד ההתרעה ועד למועד הגשת כתב האישום. כמו כן עתר לחיוב בכפל אגרת הבניה.

הסניגור, מצידו, הסביר כי הנאשמים קיבלו את המבנה מהנאשם המקורי שנפטר [להלן: "המנוח"] שהוא בעלה של הנאשמת 1 ואביו של הנאשם 3, וכי כך קיבלו את המבנה בשנת 1993, כשהוא כולל את הסככה. לטענת הסניגור, למבנה היסטוריה מסחרית ובעבר כללה גם קופת חולים, מכולת ועוד כאלו ששכרו את המבנה כפי שהוא ועשו בו שימוש ידוע. לטענת הסניגור, הנאשמים ביקשו לעצמם מקום פרנסה ומדובר בחזית מסחרית חוקית. לטענת הסניגור, הנאשמים סברו כי לאור השימושים המסחריים שנעשו בעבר, כאשר המבנה היה בבעלות המנוח, גם השימוש שהם עושים הוא כדין.

במהלך הטיעונים לעונש ביקש הסניגור להמציא מספר מסמכים אשר יעידו על כך שהמבנה נמצא בשטח שייעודו למסחר. מכיוון שמדובר היה, בין היתר, בתשריט חלקי, התרתי לסניגור להגיש את התשריט המלא לאחר מכן.

ביום 4.5.10, ובמועד שהתרתי לסניגור לעשות כן, הגיש הסניגור תשריט מלא שצורף לתקנון תוכנית בניין עיר, וממנו עולה כי ניתן לקבל היתר לשימוש מסחרי בקומת הקרקע. ב"כ המאשימה, אשר התייחס לתשריט, הגיש הודעה מטעמו לבית המשפט ובמסגרתה כתב כי "בבדיקה שנעשתה במאשימה התברר שאכן צודקים הנאשמים בטענתם שאין כל מניעה לקבל היתר לשימוש המסחרי בקומת הקרקע. דא עקא, שהנאשמים לא פעלו להוצאתו וכשבנו את הבניין הכולל את קומת הקרקע הם ביקשו וקיבלו היתר למגורים בלבד."

הנה כי כן, סוגיה שהיתה במחלוקת בעת הטיעונים לעונש באה על פתרונה: בניגוד לטענת המאשימה בשלב הטיעונים לעונש, נמצא שניתן לקבל היתר לשימוש מסחרי בבניין, וזאת בהתאם לתוכנית בניין עיר.

ועדיין – לא קיבלו הנאשמים כל היתר שכזה.

הסניגור ביקש להקל בעונשם של הנאשים והגיש מסמכים התומכים בטענתו כי רווח לא גרפו הנאשמים אלא דווקא חובות מן העסק. הוצג דו"ח רווח והפסד, והנאשם 3 טען כי פתח לאחרונה את העסק על מנת להיפטר מהסחורה שנותרה לו. עוד הוצגו חובות ארנונה המעידים על חוסר יכולתם הכלכלית של הנאשמים.

אין חולק עוד כי נעשה שימוש מסחרי בנכס המיועד למגורים. העובדה כי ניתן היה לקבל היתר לשימוש מסחרי, אם היה מתבקש היתר שכזה, אינה מקהה את עובדת ביצוע העבירה, אם כי עשויה, במקרים מסויימים להקהות בחומרתה של העבירה ולהפחית את רמת הענישה.

יש לבחון כל מקרה לגופו וכל נאשם לגופו. הענישה צריכה להיות אינדיבידואלית, ואין לקבל גישה תעריפית אף לא בעניינים של תכנון ובניה. כל מקרה וכל נאשם לגופם. מעבר למצבם האישי של הנאשמים, יש לבחון, בין היתר, את היקף החריגה, מספר החריגות והמקרים בהם הורשעו הנאשמים, מידת ההנאה של הנאשמים מהחריגות השונות, את ייעודן של חריגות הבניה, וגם את ההליכים שנעשו להסדרת החריגות.

בעניינינו, מדובר ב- 2 חריגות נפרדות, האחת עניינה בניה ללא היתר, והשניה עניינה שימוש שלא על פי היתר.

לגבי הבניה ללא היתר – זו נהרסה בינתיים. אמנם אין בכך כדי לאיין ביצוע העבירה אך סבורני כי יש להביא זאת בחשבון בשיקולי הענישה.

השימוש ללא היתר – הוא במקום בו ניתן לקבל היתר, וכאמור, אין דומה המצב לשימוש מסחרי במקום בו לא ניתן כלל לקבל היתר לשימוש מסחרי. יחד עם זאת, אין להשלים עם מצב בו עדיין לא עשו הנאשמים כדי להסדיר את השימוש המסחרי בקרקעין.

עבירות על חוק התכנון והבניה הוכרו כמכת מדינה וכבר נפסק שמדיניות הענישה צריכה להיות מחמירה [ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29].

יחד עם זאת, אני מביא בחשבון, לעניין טיב המעשה, את העובדה שהסככה נהרסה, את העובדה שבעבר נעשו שימושים דומים לרבות על ידי גופים סמי-ציבוריים כגון קופת חולים, ואת העובדה שתוכנית בניין עיר מאפשרת קבלת היתר לשימוש מסחרי.

לקולא, שקלתי את מצבם הכלכלי של הנאשמים ואת חובותיהם כי שהוצגו בפניי. העובדה שמדובר בעסק כושל אינו מפחית מחומרת העבירה עצמה.