מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה גליל מזרחי כפ נ' נוג'ידת

בפני

שופטת עיריה מרדכי

הכרעת דין

א. רקע:

ביום 11/01/1989 ניתן גזר דין כנגד הנאשם בת"פ 3096/00 [שלום-נצרת], אשר ציווה על הנאשם להרוס עד ליום 11/01/1990, מבנה מגורים בן שתי קומות בשטח של כ-110 מ"ר בכפר בועיינה-נוג'ידאת, שהוא בנה ללא היתר (להלן: המבנה).

אין מחלוקת שהנאשם לא קיים את הצו הנ"ל עד היום, ובגין האמור הוא הועמד לדין בתיק זה, בגין עבירת השימוש במבנה שלא כדין, ועבירת אי קיום צו ההריסה הנ"ל (סעיפים 205 ו-210 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

על אף ההודאה בעובדות, לטענת הנאשם, יש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו, מכוח הגנה מן הצדק. לטענתו, המאשימה פועלת בשיטה של אכיפה סלקטיבית פסולה כלפיו. ההתדיינות שהתקיימה בתיק נסבה סביב טענה זו של הנאשם.

לטענת הנאשם, החלקה עליה ניצב מבנה בית המגורים, הינה חלקה גדולה ולא מפורצלת, בשטח של מעל 30 דונם. לא ניתן לפעול במישור התכנוני להוצאת היתר, כל עוד אין תוכנית פרצלציה מאושרת. מבנים נוספים שהוקמו במהלך השנים על החלקה, על ידי בעלי זכויות נוספים שונים, קיימים בחלקה ללא היתרים. בפועל, המאשימה פועלת באכיפה סלקטיבית, הבאה לידי ביטוי בהעמדתם לדין של חלק מהשותפים בלבד, והתעלמות מאחרים.

הנטל להוכחת הטענה הינו על הנאשם, אולם , לטענתו, לא היו בידיו תיקי הועדה, על כן מחובתה של המאשימה היה להציג את המסמכים שברשותה, ואולם בפועל הוצגה על ידיה רק תמונה חלקית.

אף אם בית המשפט לא יגיע למסקנה שיש לזכות את הנאשם, יש בטענותיו כדי להביא למחיקת האישום, כשחידושו יתאפשר בעתיד, באם ובשעה שהמאשימה תנקוט בהליכים גם כנגד שאר השותפים בחלקה אשר בנו שלא כדין, ואינם מקיימים צווי הריסה.

המאשימה מבקשת לדחות את טענות הנאשם. לטענתה, הנטל להוכחת אכיפה סלקטיבית הינו על הנאשם והוא חייב לבסס טענה זו מבחינה עובדתית, ולא על סמך "השערה או ניחוש". היה בידי הנאשם לפנות אל הועדה, לפי הוראות חוק חופש המידע, בכל עת, על מנת לקבל מידע אודות טענותיו, באשר למבנים ספציפיים שלא ננקטו כנגד בעליהם/מחזיקיהם הליכים, בזמנו. ניתן היה להמציא מידע זה למבקש, על פי פנייה לבית המשפט, בבקשה לעיון בגזרי הדין השונים שניתנו כנגד השותפים בחלקה, שהועמדו לדין, בפועל.

כן, לטענתה, אין בעצם העובדה שאכיפה אינה מלאה והרמטית, כדי להקים טענה להגנה מן הצדק, ואין בכך כדי להכשיר הפרת הוראות הדין.

ב. כללי:

הטענה של "הגנה מן הצדק" אומצה תחילה בפסיקה, ומעוגנת היום (בתיקון משנת 2007) בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982:

"149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

...

(10)הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."

הרציונל הטמון בסיס הטענה, הינו בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. ההגנה עשויה לחול, מקום שקיום ההליך עלול לפגוע בעשיית צדק עם הנאשם. הדגש אינו על "הענשת" הרשות השופטת, כי אם מתן הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הנאשם.

פסק הדין המנחים בעניין ניתנו בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו, 1996], ובע"פ 4855,4909,4917/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', [פורסם בנבו, 2005], נקבע כי בחינתה של הטענה תיעשה על פי מבחן תלת שלבי. בשלב הראשון, בית המשפט נדרש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של ולעמוד על עוצמתם, כשכל זאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. בשלב השני, על בית המשפט לבחון האם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים (ככל שנמצאו), יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. כאן נדרש איזון בין האינטרסים השונים העומדים בבסיס ההליך הפלילי ובין נסיבותיו של המקרה שבפניו. בשלב השלישי, באם משוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, יש לבחון האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום, היכולים לבוא לידי ביטוי, בין היתר, בביטול חלקים בלבד בכתב-האישום, או הקלה בעונשו של הנאשם.