מ.ו. השקעות בע"מ ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין מחוז תל אביב

פסק דין

ביום 23/5/99 וביום 14/5/00 חתמה הגב' אהובה וינברג ז"ל על הסכמים לפיהם המחתה והעבירה למבקשת 1 חלק מזכויותיה בנכסי מקרקעין מסוימים. העיסקה חוייבה במס ע"י המשיב. הליכים רבים מאד של השגות, עררים לועדת הערר, וערעורים לביהמ"ש העליון, לא צלחו, והחיוב במס נותר על כנו, והפך חלוט.

אהובה וינברג נפטרה ביום 15/6/06.

המבקש 2 הוא בנה ויורשה של אהובה וינברג ז"ל (המוכרת), והוא גם בעל השליטה במבקשת 1 (הרוכשת).

משלא צלחו כל ההליכים לביטול החיוב במס, הגישו המבקשים למשיב, ביום 1/8/07, בקשה לביטול העיסקאות (והשומות), זאת בהסתמך על תניית ביטול, המופיעה באחד ההסכמים.

המשיב, בהחלטתו מיום 30/10/07, דחה את בקשתם לביטול העיסקאות.

בנוסף, קבע המשיב, באותה החלטה, כי אין מקום לעיכוב הביצוע של הליכי הגבייה.

המבקשים הגישו השגה על החלטת המשיב מיום 30/10/07, ומשזו נדחתה, הגישו ערר לועדת הערר (ו"ע 1408/07), אשר עדיין תלוי ועומד, וטרם הוכרע.

המבקשים הגישו לבימ"ש השלום בת"א תביעה, על דרך המרצת פתיחה (ה"פ 201115/07) למתן סעד הצהרתי שיקבע כי צווי עיקול שהוטלו על נכסים של המבקש 2 בטלים ומבוטלים. הטענה ביסוד התביעה היתה, כי העיסקאות בוטלו, וכל עוד לא הוכרע הערר על החלטת המשיב שלא להכיר בביטול, הרי שמדובר למעשה בחוב מס שנוי במחלוקת, ועל כן אין להפעיל לגביו הליכי גבייה.

בימ"ש השלום (כב' השופטת ש' גלר אהרוני) מחק תביעה זו על הסף מהטעם שהסמכות לדון בכך נתונה אך ורק לועדת ערר מס שבח, ואין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה זו.

המבקשים הגישו אפוא לועדת הערר (שבפניה תלוי ועומד הערר ו"ע 1408/07) בקשה לסעד ביניים (בש"א 6499/08) לבטל את כל הליכי הגבייה הננקטים ע"י המשיב, לרבות צווי העיקול על נכסיו הפרטיים של המבקש 2, וזאת עד להכרעה בערר. הנימוק הוא אותו נימוק, קרי, שאין להפעיל הליכי גבייה ביחס לחוב מס שנוי במחלוקת.

ועדת הערר דחתה את הבקשה לסעד ביניים.

על החלטת ועדת הערר הוגשה בר"ע לביהמ"ש העליון (רע"א 8330/08), אולם גם זו נדחתה.

במקביל להגשת הבקשה (שנדחתה, כאמור) לסעד ביניים לועדת הערר, הגישו המבקשים גם ערעור על פסק דינה של כב' השופטת גלר אהרוני. ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט י' שנלר) דחה את הערעור, בפסק דין מיום 5/1/10 (ע"א 1656/08).

התובענה שבפניי היא תובענה על דרך של המרצת פתיחה, למתן סעד הצהרתי כי הליכי הגבייה הננקטים ע"י המשיב מכח פקודת המיסים (גביה) אינם חוקיים ומנוגדים לדין. גם כאן, עיקר הטענה אשר בפי המבקשים היא, כי העיסקאות בוטלו, ומדובר לכן בחוב מס שנוי במחלוקת, ולכן – כך הטענה – אין בסמכותו של המשיב לנקוט הליכי גביה, כל עוד לא נקבע כי אכן קיימת חבות מוכחת במס.

המשיב, במסגרת תשובתו להמרצת הפתיחה, ביקש לדחות התובענה על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית, ומפאת מעשה בית דין.

טענת חוסר סמכות

הטענה בדבר חוסר סמכות לביהמ"ש לדון בתובענה זו נסמכת על סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשכ"ג-1963, אשר מקנה את הסמכות לועדת הערר, ולה בלבד.

וזו לשון סעיף 88 לחוק:

"הרואה עצמו מקופח בהחלטת המנהל, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו ההחלטה, לערור עליה בפני ועדת ערר, ובין היתר לערור על כל החלטה של המנהל בהשתמשו בשיקול הדעת הניתן לו בחוק זה".