מ דינת ישראל – ועדה מקומית לתכנון ובניה שמעונים נ' אבן סעיד ואח'

החלטה

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום מתוקן המייחס להם עבירות של ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין ללא היתר בניה, כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר [עבירות לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965] וכן עבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק הטעון רישוי [עבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968].

בכתב האישום נטען, בין היתר, כי הנאשמים בנו, הציבו או הקימו במקרקעין המתוארים בכתב האישום מבנים המשמשים לעסק של פנצ'ריה לתיקון רכבים ולשטיפת רכבים, ונטען כי העסק המתנהל במקרקעין הינו עסק הטעון רישוי על פי חוק רישוי עסקים.

הנאשמים כפרו במיוחס להם בכתב האישום, ובישיבה מיום, שנועדה לשמיעת ההוכחות ביקש הסנגור להעלות טענה מקדמית לפי סעיפים 149(3) ו- (4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 [להלן: "החסד"פ"], ולפיה קיים ליקוי או פגם בכתב האישום, וזאת בהתייחס לסעיף האישום לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968 [להלן: "חוק רישוי עסקים"].

במסגרת טיעוניו, כפר הסנגור בסמכותו של ב"כ המאשימה להגיש כתב אישום בעבירה לפי חוק רישוי עסקים וכן טען שלא די באזכור סעיף 14 לחוק רישוי עסקים אלא שבכתב האישום יש לפרט את סעיף המשנה שבגינו הוגש כתב האישום. לטענת הסנגור, אין בצו רישוי עסקים כל אזכור לפנצ'ריה ולשטיפת רכב ועל כן לא ניתנת אפשרות סבירה לנאשמים להתגונן. ב"כ הנאשמים הפנה לפסיקה של בית משפט השלום בחיפה שם, בהתייחס לעבירה של העלבת עובד ציבור נפסק כי יש לשלב את העובדות ולשבצן למסגרת החיקוק ברורה והספציפית ביותר.

בהתאם להחלטת בית המשפט, הגיש ב"כ המאשימה תשובה בכתב לטענות הסנגור ואילו הסנגור התייחס אליה גם הוא בכתב.

לתיק בית המשפט הוגש כתב ההסמכה של התובע, חתום על ידי היועץ המשפטי לממשלה, ולפיו מוסמך התובע לייצג את מדינת ישראל בעבירות על חוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968.

לטענת ב"כ המאשימה, טענה לפגם או פסול בכתב האישום יש להעלות בתחילת המשפט אלא אם קיבל הנאשם רשות בית המשפט. בכל מקרה, כך נטען על ידי ב"כ המאשימה, לא הצביעו הנאשמים על שום נימוק המצדיק העלאת הטענה בשלב של תחילת ההוכחות כאשר לדיון התייצבו עדי המאשימה.

לגופה של הטענה, טען ב"כ המאשימה כי תיאור העסק בכתב האישום, כעסק של פנצ'ריה ושטיפת רכבים הוא מפורט דיו ומאפשר לנאשמם להתגונן כראוי. לטענת ב"כ המאשימה, צו רישוי עסקים אינו מגדיר עבירות ולכן אין חובה לציינו בהוראות החיקוק שבכתב האישום, וכי די בציון סעיף העבירה עצמו – סעיף 14 לחוק רישוי עסקים.

ב"כ המאשימה הפנה לפריטים 8.6 ו- 8.9 שבתוספת בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשל"ג – 1973 [להלן: "הצו"], הדנים בעסק של רחיצת כלי רכב ותיקון תקרים.

לחילופין, עתר ב"כ המאשימה לתיקון כתב האישום על ידי הוספת שני הפרטים שבצו לרשימת החיקוקים שבכתב האישום.

דיון

לאחר שבחנתי את הבקשה ותשובת המאשימה, כמו גם את תגובת הנאשמים שהוגשה בכתב, נחה דעתי שיש לדחות את טענת הנאשמים וזאת לאחר קבלת בקשת התיקון של כתב האישום שהגישה המאשימה במסגרת תשובתה. אפרט:

כתב אישום, מטבעו ועל פי הוראות הדין, כולל שני חלקים ענייניים: האחד: מהותי והוא "פרשת העובדות" ואילו השני פורמאלי בעיקרו וכולל את "הוראות החיקוק". בעוד שפרשת העובדות נועדה להציג את ההתנהגות העבריינית כבסיס להרשעת הנאשם, כך משלימות הוראות החיקוק את פרשת העובדות וקובעות את המסגרת הנורמטיבית להרשעת הנאשם, אם יוכחו העובדות שבפרשת העובדות.

קיימת חשיבות לדיוק בפרטים בשני חלקי כתב האישום: אי בהירות בפרשת העובדות עלולה להטעות את הנאשם ולהביאו לנקיטת קו הגנה שאינו הולם את העובדות האמיתיות שהתביעה טוענת לחובתו, וכך גם החשיבות לדיוק בהוראות החיקוק נועדה על מנת לאפשר לנאשם לברור קו הגנה נכון ולהקים את בסיס ההרשעה שסביבו יתקיים הדיון הפלילי [השוו י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, 2009, חלק שני בעמ' 1279 ואילך]. קיימת חשיבות שכל הצדדים למשפט - המאשימה, הנאשם ובית המשפט - יהיו מתואמים בשאלה על אילו עובדות מתקיים ההליך ומה סעיפי העבירה המיוחסים לנאשם. הדגש בעניין זה מושם על יכולתו של הנאשם לבחור את קו הגנתו ולנהל את הדיון לאורו.

הטענה בדבר פסול בכתב האישום מכוונת לכשירותו של התובע בעניינינו, אולם מכיוון שהתובע הציג את הסמכתו, איני רואה עוד צורך להתייחס לטענה זו והיא נדחית.

נותרה אם כן טענתו העיקרית של הסנגור לפגם בכתב האישום, וזאת משנטען להשמטת פרט ענייני מהוראות החיקוק או מהעובדות שבפרק העובדתי.

ביטול כתב האישום לאור פגם שנפל בו הוא החריג. הכלל הוא שבית המשפט המוצא פגם בכתב האישום יורה לתקן את כתב האישום, אלא אם קופחה הגנתו של הנאשם. כאשר קיים פגם אך הוא אינו משמעותי וניתן להמשיך בדיון על אף קיומו, אין צורך אפילו בתיקון הפורמאלי ויש לדחות את הטענה בדבר הפגם.

התשובה לשאלה האם הוראות החיקוק מתאימות לפרשת העובדות, נעוצה במבחן האם הודאת הנאשם בעובדות, כפי שהן מנוסחות בכתב האישום, מאפשרת הרשעתו בעבירות החיקוק המנויות בכתב האישום. למבחן זה חשיבות בשאלה האם הוטעה הנאשם לאור הפגם בכתב האישום והאם נקט בהגנה לא נכונה.

מכיוון שכך, גם אם קיים פגם כלשהו אולם הנאשם לא הוטעה ולא היה בכך כדי לקפח את הנאשם בהגנתו – ייטה בית המשפט להימנע מביטול כתב האישום וככל שניתן יורה על תיקון כתב האישום.