מ.ב. גלאט נ' טעמן שיווק מזון בע"מ

החלטה

בפני ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ מאיה אבגנים וינשטיין בה קיבלה את בקשת המשיבה והורתה לקזז סך של 300,000 ₪ מתוך חובות המשיבה כלפי המערערת. המערערת טוענת כי בכך שגתה כב' הרשמת שכן המועד לחיוב שלה לשלם את אותם 300,000 ₪ טרם הגיע ולכן לא ניתן לקזז סכום זה מסכום החוב של המשיבה כלפיה.

פסק הדין שהוגש לביצוע בהוצל"פ הוא פסק דין שאישר פסק בוררים.

פסק הבוררים קבע כדלקמן:

"אחרי שהצדדים חתמו לפנינו על שטר בוררין וקיבלו בקניין ע"כ ואחרי שמיעת טענות הצדדים בע"פ ובכתב אנו פוסקים כדלקמן:

א. על טעמן ודלישס לחתום על ההסכם המצורף בזה תוך שבוע מנתינת

פס"ד זה.

ב. על דלישס לתת לטעמן עשר (כך בפסק עצמו ג.א.) שיקים חודשיים על סך כולל של שלוש מאות אלף ₪.

ג. על טעמן לשלם את חובו לדלישס בסך שבע מאות שבעים ואחד אלף ושלוש

מאות ואחד ₪ בשעת חתימה על ההסכם המצורף בזה, ולא יאוחר מעשר

יום (כך בפסק עצמו ג.א.)מפס"ד זה".

המשיבה שילמה למערערת, לפני פתיחת תיק ההוצל"פ סך של 400,000 ₪. המערערת פתחה את תיק ההוצל"פ לגביית מלוא הסכום של 771,301 ₪ בניכוי מה ששולם ובסה"כ כולל הוצאות ושכ"ט 418,774 ₪. המשיבה הגישה בקשה בטענת פרעתי בה טענה כי יש לקזז מחובה כלפי המשיבה סך של 300,000 ₪ לפי סעיף ב' להסכם הבוררות שצוטט לעיל. המערערת התנגדה לקיזוז זה וטענה כי החיוב שלה לתת למשיבה 10 שיקים מותנה בקיום האמור בסעיף א' לפסק הבוררין. משעה שלא נחתם הסכם כמפורט בסעיף א' לפסק הבוררין, לטענת המערערת באשמת המשיבה, לא הגיע מועד חיוב זה ולפיכך לא ניתן לקזז את החוב הזה מהחוב של המשיבה כלפיה.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור על הסף הן בשל האיחור בהגשתו. החלטת כב' הרשמת התקבלה אצל ב"כ המערערת ביום 8.8.11 לפיכך הערעור היה צריך להיות מוגש עד יום 28.8.11 ובפועל הוא הוגש ביום 12.9.11. והן בשל כך שהוא הוגש ללא תצהיר על אף שלפי תקנות ההוצל"פ יש להגישו עם תצהיר.

לגופו של ענין טוענת המשיבה כי צדקה כב' הרשמת בהחלטתה שכן מפסק הבוררין עצמו עולה שהחיובים בו אינם מותנים לא החיוב שלה כלפי המערערת בסך 771,301 ₪ ( למרות שבלשכת ההוצל"פ המשיבה טענה שגם חיוב זה מותנה בחתימה על ההסכם) ולא החוב של המערערת כלפיה.

בקשר לאחור בהגשת הבקשה ביקשה המערערת, לאחר קבלת התגובה של המשיבה, להאריך לה את המועד להגשת הערעור וזאת בשל טעותה, לאחר שב"כ התיעץ אף עם עוד עו"ד שעוסק בענייני הוצל"פ, בכך שסברה שימי הפגרה לא נמנים במועד הקצוב להגשת ערעור. באשר לצירוף תצהיר ביקשה המערער לראות בתצהיר שצורף לכתבי הטענות בלשכת ההוצל"פ, כתצהיר שצורף לערעור. המערערת טענה כי טענות המשיבה לענין המועדים ולענין העדר תצהיר נטענו בחוסר תום לב שכן המשיבה עצמה איחרה בלמעלה מ- 30 ימים בהגשת תגובתה לערעור, ונתנה את תגובתה רק לאחר קבלת תזכורת שקיבלה מהמערערת. ולענין אי צירוף תצהיר אף המשיבה לא צירפה תצהיר לכתב תשובתה לערעור.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש להאריך את המועד להגשת ערעור עד מועד הגשתו ויש לקבל את הערעור.

בקשר לאיחור בהגשת הערעור, אמנם קיים איחור ואולם איחור זה נובע מטעות בקשר לספירת ימי הפגרה. נראה כי יש בטענה זו, כאשר אלה מצרפים את האיחור הגדול יותר של המשיבה במתן תגובה לערעור (איחור של למעלה מ- 30 יום) כדי להצדיק מתן ארכה להגשת הערעור עד המועד בו הוא הוגש. גם אי הגשת התצהיר אין בה כדי להביא לדחיית הערעור, שכן, נימוקי הערעור הינם בעיקר משפטיים, מהי המשמעות שיש לתת לפסק הבוררין האם יש בו התניה אם לאו. לכך יש לצרף את העובדה שגם המשיבה לא צירפה תצהיר כדין לתגובתה.

לגופו של ענין, אמנם לרשם ההוצאה לפועל אין סמכות לפרש פרשנות בלתי מילולית את פסה"ד המבוצע בהוצל"פ, כפי שקבעה כב' הרשמת, ואולם אם מתוך פסה"ד עצמו (או נספחים שהם חלק מפסה"ד) עולה כי הפרשנות הנכונה שיש לתת למילות פסה"ד אינה הפרשנות המילולית וכאשר מילות פסה"ד יכולות לסבול גם את הפרשנות התכליתית שלהן, יש לתת לפסה"ד את פרשנותו התכליתית. בנדון דנן חלק מפסק הבוררין הוא ההסכם שחוייבו הצדדים לחתום תוך 7 ימים מפסק הבוררין.

בית המשפט המחוזי כאשר אישר את פסק הבוררין התייחס במפורש להסכם שצורף כנספח לפסק הבוררין, לפיכך במתן פרשנות לפסק עצמו ניתן להתייחס גם להסכם שצורף לו ולמשמעות שהוא נותן למילות פסה"ד. עיון בהסכם מלמד שהתשלום של 300,000 ₪ נובע מסעיף 15 להסכם והוא בגין ההתחייבויות של המשיבה כלפי המערערת בהסכם. משלא נחתם הסכם וממילא המשיבה לא התחייבה לבצע דבר עבור המערערת ממילא לא מגיע לה הסכום של 300,000 ₪ ולא ניתן לקזז סכום זה מסכום החיוב של המשיבה כלפי המערערת.

התוצאה היא איפוא שפרשנות נכונה ותכליתית של פסק הבוררין, כאשר מתייחסים לפסק במלואו כולל ההסכם שהיה על הצדדים לחתום על פיו, הינה שהחיוב של המערערת לשלם למשיבה סך של 300,000 ₪ מותנה בחתימת הסכם ובקיום חובותיה של המשיבה כלפי המערערת לפי ההסכם. משלא נחתם הסכם, לא הגיע מועד חיוב זה וממילא לא ניתן לקזזו כנגד החוב.