מ.א. נ' אל על נתיבי אויר לישראל ואח'

1.התובעת, דיילת קרקע בנתב"ג, נפגעה בתאונת עבודה כאשר לטענתה היתה במהלך ירידה ממסוע המזוודות לעמדת העבודה שלה בדלפקי קבלת הנוסעים. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לנסיבות הפציעה, הן לשאלת האחריות לרבות סוגיית האשם התורם, והן לגובה הנזק.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2.התובעת, ילידת x.x.1996, עבדה כדיילת קרקע אצל הנתבעת 1, והיא נפגעה במהלך עבודתה באולם הנוסעים בנמל התעופה בן גוריון, אשר הנתבעת 2 מחזיקה, מפעילה ומתחזקת (כאמור בסעיפים 2-3 לכתב התביעה, טענות שלא הוכחשו בסעיף 15 לכתב ההגנה).

אין מחלוקת כי על מנת להגיע ולצאת מהמקום בו יושבת התובעת במהלך קבלת הנוסעים בעמדת הצ'ק אין, צריכה התובעת לעלות על מסוע המוגבה מהרצפה, לעבור מרחק קצר על גבי המסוע ולרדת למקום בו נמצא השולחן וכיסא העבודה שלה.

3.ביום התאונה, 03.06.2017, לטענת התובעת בתצהירה, עלתה על המסוע כדי להגיע לעמדת העבודה שלה, וכאשר ירדה מהמסוע, בעוד רגל אחת על הרצפה והאחרת עדיין על המסוע, נתקעה הרגל הימנית במסוע ונגרמה לה חבלה סיבובית בברך ימין (להלן: התאונה).

לאחר התאונה נבדקה התובע בחדר המיון ובהמשך טופלה במסגרת קופת חולים, ובין היתר, עברה ניתוח של כריתה חלקית של המיניסקוס בברך הפגועה.

4.כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית, המעריכה את שיעור נכותה עקב התאונה. חוות הדעת מטעם התובעת העריכה את נכותה של התובעת בשיעור של 10%, וחוות דעת הנתבעות העריכה כי לא נותרה לתובעת נכות עקב התאונה.

בשל הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה על ידי מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ברוך עמרמי, אשר קבע כי לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה בברך, לפי סעיף ליקוי 48(2)(ז)(IV).

5.התובעת טענה כי האחריות לתאונה מוטלת באופן מלא על הנתבעת הן בשל הפרת חובה חקוקה והן בשל רשלנותה הנובעת מהעדר מעבר בטוח למקום העבודה, העדר הדרכה מתאימה, והעדר אזהרה ואמצעי זהירות מתאימים. לעניין הנזקים, טענה התובעת כי יש לקבוע לה פיצוי בגין ראשי הנזק השונים, כפי שפורט בסיכומיה.

6.הנתבעת טענה כי לא הוכחו נסיבות האירוע, וכי מדובר בגרסה "מתגלגלת" שהשתנתה, כאשר ביום התאונה דיווחה התובעת בבית החולים על "תנועה לא טובה" עם הברך (ת/2), בהמשך דיווחה למעביד על התעקמות הברך בעת ירידה למקום הישיבה (ת/1 וכתב התביעה), ורק בתצהירה נטען לראשונה כי רגלה "נתקעה" במסוע.

הנתבעת כפרה בסכומי הנזק שלהם טענה התובעת וסברה כי יש להעמיד את נזקיה הממשיים בסכומים מופחתים בהרבה.

7.להשלמת התמונה יצוין כי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה את נכותה של התובעת בשיעור של 10% ושילמה לתובעת דמי פגיעה (באמצעות המעביד), גמלאות נכות זמניות ומענק נכות.

נסיבות התאונה

8.כפי שנפסק לא אחת, גרסה ראשונה בעת קבלת טיפול רפואי, הינה בעלת חשיבות בהערכת האותנטיות והמהימנות של הגרסה בתביעה (ע"א 8388/99, הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 698-700 [2002]). אכן, בחדר המיון ציינה התובעת שביצעה תנועה לא טובה עם הרגל, בהמשך מסרה שהפגיעה אירעה תוך כדי ירידה מהמסוע למקום הישיבה ובתצהירה ציינה שהרגל נתקעה במסוע. יש בכך שינוי מסוים בגרסה, ולא רק ניסוח שונה של הדברים, אולם הם אינם סותרים זה את זה.

אני מוכנה להניח כי כאשר ניזוק מגיע לקבל טיפול רפואי ראשוני, בטרם ההבנה בדבר משמעות הנוסח המדויק של תיאור האירוע, יתמקד בפעולה המיידית שקדמה לפגיעה, ובענייננו, התנועה הסיבובית (תנועה לא טובה) של הרגל. בעת הדיווח למעביד, בהחלט אפשר שהתובעת מצאה לנכון להבהיר מעט יותר, קרי, כי אותה תנועה סיבובית אירעה כאשר היתה בירידה מהמסוע למקום הישיבה. כאשר נוסח תצהיר העדות הראשית של התובעת, מצאה לנכון (בעצמה או בעצת בא כוחה) לפרט מדוע בוצעה אותה תנועה לא טובה, ובחקירתה הנגדית ניסתה לפרט ולהסביר עוד, ואז בא לעולם ההסבר כי המסוע הוא מגומי המונע החלקה, כמו סוליית הנעל אותה נעלה, והחיכוך ביניהם גרם לתשובתה בדבר הידבקות רגעית.

9.לא הוגש מטעם התובעת טופס ההודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לדמי פגיעה (טופס בל/211), ובשל כך, אני דוחה את טענת התובעת (כפי שפורטה בסיכומיה, עמ' 27, שורות 17-18) כי הנתבעת חתמה על הטופס, הכולל את גרסת התובעת לאירוע, ללא הסתייגות. עם זאת, מראיות הנתבעות עולה שהנתבעת 1 ביצעה בירור של האירוע. עד הנתבעת מסר (בסעיף 9 לתצהירו), כי עודכן על המקרה "בזמן אמת" מנציגי הדלפק שהיו עדים לאירוע, והתברר כי המסוע היה סטטי בעת התאונה, וכי התובעת מעדה בשל דריכה לא נכונה. מכאן, שגם לגרסת הנתבעות המסוע היה מעורב במקרה, כאשר התובעת דרכה – לשיטתן – על המסוע (הסטטי), וגרסה זו אינה סותרת כלל את גרסת התובעת.

מצאתי את התובעת מהימנה. כאמור לעיל, התובעת נחבלה במהלך עבודתה, בעת שדרכה על המסוע. הדיווח שלה למעביד כי התנועה הסיבובית של הרגל היתה תוך כדי ירידה מהמסוע למקום הישיבה נעשה בסמוך לאחר התאונה, ובמקביל, כפי שהעיד מר טוכטרמן, ביצע האחרון – כנאמן בטיחות – בירור של הנסיבות. ברי כי לו נמצא בבירור זה כי הנסיבות שונות מאלו שנמסרו על ידי התובעת, היה הדבר מוצא ביטוי בכתב, אם בדיווח לממונה הבטיחות ואם בדו"ח כתוב, והנתבעת 1 לא היתה עוברת על כך לסדר היום. לפיכך, חרף השינויים בתיאור נסיבות האירוע על ידי התובעת, במועדים ובסיטואציות השונות, אני מקבלת את עדותה וגרסתה באשר לאופן קרות התאונה.

10.הלכה היא, כי "ככלל, איהעדתעדרלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87, זאב קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 [1990], וכן ע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980]), וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 [1990]).

במקרה דנן, שני הצדדים "חטאו" באי הבאת העדים לאירוע. מדובר בעובדי דלפק אחרים שבוודאי מוכרים לתובעת, ולא נטען כי נעשה על ידה ניסיון כלשהוא לאתרם, כי מדובר במי שעדיין עובדים אצל הנתבעת ואינם מעוניינים למסור עדות או כיו"ב טענות אחרות. מנגד, בוודאי לנתבעת יש את פרטי העובדים שעבדו במקביל לתובעת באותו מועד ובאותו תפקיד, וגם מצידן לא נעדה דבר כדי לאתרם ולהביאם למסור עדות. לפיכך, אינני מוצאת לנכון לזקוף לחובת מי מהן את המחדל, באופן שיחזק את עמדת הצד האחר.