מ.א. ברונפלד נ' TRANSMEDIAIR ואח'

החלטה

מבוא

1.בפניי בקשה של הנתבעים 4 ו- 5 (להלן: "הנתבעים") להורות על ביטול היתר המצאה מחוץ לתחום שניתן במעמד צד אחד ביום 1/10/2009 (להלן: "היתר ההמצאה") על ידי כב' השופט ברוך בתיק בש"א 17376/09.

2.עניינה של התובענה הוא בהפרה נטענת של הסכם לגיוס הון מיום 9.10.2005 שנכרת בין התובעת לבין הנתבעת 1 (להלן: "TMA"). במסגרת הסכם זה (להלן: "ההסכם הראשון"), התחייבה התובעת לפעול לגיוס משקיעים עבור TMA, תמורת עמלה שתשולם על ידי TMA. באותה עת היתה הנתבעת 4 אחד מבעלי השליטה ב- TMA, ואילו הנתבע 5 (להלן: "הנתבע") היה ועדיין הינו בעל השליטה בנתבעת 4.

3.התובעת טוענת כי קיימה את חלקה בהסכם הראשון וגייסה משקיע עבור TMA. דא עקא, במועד בו נחתם הסכם ההשקעה עם המשקיע, TMA הודיעה לתובעת כי היא אינה מתכוונת למלא אחר הוראות ההסכם הראשון בנוגע לתשלום העמלה, ותחת זאת דרשה כי התובעת תסתפק בסכומי עמלה נמוכים יותר. התובעת טוענת כי דרישה זו היוותה הפרה יסודית של ההסכם הראשון. לטענתה של התובעת, היא העדיפה להימנע מהליכים משפטיים, ולכן הסכימה לחתום על הסכם פשרה, אשר נכרת ביוני 2007 (להלן: "הסכם הפשרה"). הסכם הפשרה הגדיר מחדש מועדים וסכומים לתשלום שכרה של התובעת, אלא שהתובעת טוענת כי הסכם הפשרה כובד רק בחלקו. על כן, הודיעה התובעת על ביטולו של הסכם הפשרה והגישה את התביעה שבפניי.

4.התביעה הוגשה לא רק נגד TMA אלא גם נגד הנתבעים, בנימוק שהם הונו את התובעת בכך שרקחו במתכוון את הסכם הפשרה במירמה ותוך יצירת מצגי שווא, כאשר מלכתחילה תכננו להפר אותו. לטענתה של התובעת, מעשיהם של הנתבעים עולים כדי תרמית ומצגי שווא תוך שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת 4, באופן שמצדיק את הרמת מסך ההתאגדות והטלת חבות אישית על הנתבע. הסעד העיקרי המבוקש הוא אכיפת ההסכם הראשון על TMA. לחלופין, מבוקש לחייב את הנתבעים לקיים את הסכם הפשרה ולשלם לתובעת את הסכום המגיע לה על פיו.

5.הנתבעים טוענים כי מדובר בנסיון מלאכותי לגרור את הנתבע, תושב ארה"ב המתגורר שם מזה שלושים שנה, להליך משפטי בגין הסכם שמעולם לא היה צד לו. הנתבעת 4 היא חברה אמריקאית שאין לה כל פעילות בישראל. הנתבעים אינם צד להסכם הראשון. ההסכם היחיד שהנתבעת 4 היא צד לו הוא הסכם הפשרה בגדרו הסכימה לשלם לתובעת סכום כסף מסויים. הנתבע אינו חתום על הסכם הפשרה באופן אישי. הסכם זה קובע כי אם תהיה מניעה כלשהי לפי הדין האמריקאי לשלם כספים לפי הסכם זה, התשלום יעוכב. לאחר חתימת ההסכם התברר כי לתובעת אין רשיון תיווך בניירות ערך, ולכן היא לא היתה רשאית לפעול בארה"ב. על כן, לא היה ניתן לשלם לה את התמורה לפי הסכם הפשרה. מכל מקום, התובעת עצמה הודיעה על ביטולו של הסכם הפשרה, וממילא נשמט הבסיס מתחת לתביעה נגד הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי לא מתקיימת בעניינם אף לא אחת מבין חלופותיה של תקנה 500 וכמו כן, הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לדון בתביעה.

דיון

6.לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, וכי יש להותיר על כנו את היתר ההמצאה לחו"ל. סבורני כי במקרה דנן מתקיימות מספר חלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), וכי יש בפיה של התובעת עילת תביעה הראוייה לברור.

7.נקדים ונאמר כי הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הוא נגד TMA ולא נגד הנתבעים, אלא שנגד הנתבעים מבוקש סעד חלופי, היה והתביעה העיקרית תידחה, וסעד זה הוא אכיפת הסכם הפשרה, שאין חולק כי הנתבעת 4 היא צד לו. טענתם של הנתבעים לפיה הדין האמריקאי אוסר עליהם לשלם לתובעת את השכר המוסכם לפי הסכם הפשרה היא טענת הגנה לגופו של ענין, ולא טענה שמכוחה ניתן לקבוע כבר עתה שהתביעה על פניה נדונה לכשלון. יצויין כבר עתה כי התובעת טוענת שטענה זו אינה מתקבלת על הדעת שכן הסכם הפשרה נוסח על ידי עורך דינם האמריקאי של הנתבעים, שחזקה עליו כי הכיר את הדין האמריקאי בעת ניסוחו של הסכם הפשרה.

8.תקנה 500(4) חלה כאשר עסקינן בתובענה:

"לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו, או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו, באחד המקרים האלה:

החוזה נעשה בתחום המדינה ... על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא"

חלופה זו חלה בעניננו, שכן במקרה דנן, התובעת חתמה על הסכם הפשרה בישראל, והנתבעים חתמו עליו בארה"ב, אך הודעת הקיבול שלהם נמסרה בישראל, משום שהעותק החתום בידי הנתבעים נשלח לישראל. מקום מסירת הודעת הקיבול נחשב כמקום כריתתו של ההסכם (ראה ספרם של פרופ' פרידמן וכהן, חוזים, (כרך א, 1991) בע' 208).

לפי ס' 8 להסכם הפשרה, חלים עליו במקביל הן הוראות הדין האמריקאי והן הוראות הדין הישראלי, ולכן מתקיימת גם החלופה של תקנה 500(4)(ג).

9.כמו כן מתקיימת בנתבעים החלופה של תקנה 500(5), שחלה כאשר:

"תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה."

במקרה דנן, מקום התשלום לפי הסכם הפשרה אמור היה להיות בישראל, לנוכח הוראת ס' 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, לפיה חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיימו במקום עסקו של הנושה, ובעניננו, בישראל. ואכן, לא בכדי התשלומים החלקיים לפי הסכם הפשרה שולמו בישראל. לפיכך, על פי הטענה, הפרת הסכם הפשרה נעשתה בתחומי המדינה.

10.תקנה 500(7) עניינה בתובענה המבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה. במקרה דנן, נטען כי הנתבעים הציגו מצגים כוזבים בפני התובעת בתחומי מדינת ישראל, עובר לכריתתו של הסכם הפשרה, לפיהם יש בכוונתה של הנתבעת 4 לשלם לתובעת את הסכומים המגיעים לה לפי הסכם הפשרה, למרות שמלכתחילה תכננו להפר אותו. כמו כן, על פי הטענה, הסכם הפשרה הופר בתחומי מדינת ישראל. על כן, גם חלופה זו חלה בעניננו.