לרר נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

1.התובע יליד 1962, נפגע ביום 30.7.08 כשלטענתו, רגלו נתפסה בבור עמוק במדרכה ברח' קרליבך בת"א מול בניין מס' 23.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק והסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה מכוח סמכותי לפי סע' 79 א' (א') לחוק ביהמ"ש (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984.

2.התאונה

א. לטענת התובע: "ביום 30.7.08 בסמוך לשעה 15:58 עת צעד ברח' קרליבך בת"א, מול בניין מס' 23, בכדי לחצות את הכביש, נפגע התובע קשות, כתוצאה מכך שרגלו נתפסה בבור עמוק שהיה במקום והוא נפל בעוצמה רבה על המדרכה".

ב.הנתבעות כופרות באחריותן בטענה, כי אין ראיה של ממש לעצם התרחשות הארוע הנטען, לא כל שכן בנסיבות הנטענות ואף אם התרחש, לא קמה כל חבות נזיקית מצד הנתבעת ובכל מקרה ראוי לנכות אשם תורם משמעותי ביותר.

ג.התובע העיד, כי התאונה ארעה בסמוך לשעה 15:58, זו השעה המופיעה בחדר מיון, ועל כן, אין סתירה בין הדברים.

ד.בחדר מיון רשום אומנם: "ביום קבלתו, חבלה סיבובית לקרסול כף רגל ימין" , אך זה תיאור רפואי של החבלה שאינו מתנגש עם התפסות הרגל בבור .

ה.התובע הציג תמונות על פיהן שפת המדרכה מסביב לעץ אכן שבורה ויש בה בור שהתובע יכול היה ליפול בו. המפגע הינו בצמוד למעבר החציה והסיבה לחצייה אינה רלבנטית. התובע ניסה אומנם להגיע למעבר החציה מצידו הלא נוח, אך עדיין מן הראוי היה כי לא יהיה מפגע כזה ליד מעבר חציה.

טובה מראית עין ממשמע אוזניים ועל כן, די בתמונות כדי לקבל טענות התובע.

ו.קשה שלא להצטרף למחאת ב"כ התובע על הכחשת הנתבעת את עצם התרחשות התאונה ולו בשל הסכמתה ללא סייג לפסיקה לפי סע' 79 א' לחוק ביהמ"ש.

גם בית המשפט, לו היתה הנתבעת כופרת בארוע התאונה, לא היה מקבל לפסיקה לפי סע' 79 א' ומאפשר לתובע להוכיח את טענותיו בתצהירים.

ז.נקודת המוצא בפסיקה היתה, כי:

"אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגע בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקה" (ע.א. (י-ם) 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים בעמ' 7 לפסה"ד.

ומקום שיש מכשול במדרכה שנועדה להולכי רגל ושאחזקתה באחריות הרשות המקומית, וכזה, כאמור, הוכח בפני, חבה בגינו הרשות המקומית.

לא יכולה להיות מחלוקת לגבי חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת באשר לשמירה על תקינות המדרכות ולמניעת מפגעים אשר יסכנו את שלומם של העוברים והשבים ועל הנתבעת היה, אפוא, לצפות באופן אובייקטיבי וסביר את התרחשות הנזק שנגרם.

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית יש לבדוק אם מדובר בסכנה רגילה או בלתי רגילה לגבי הניזוק ובשוותי לנגד עיני את מבחן הצפיות כפי שנקבע בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פד"י ל"ח (1) 72 ובע"א 145/80 ועקנין נק המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י ל"ז (1) 113, 126, אני קובעת כי בהיות המדרכה מקום המיועד למעבר הולכי רגל, יצר ההבור סיכון בלתי רגיל ועל כן, הפרה הנתבעת גם את חובת הזהירות הקונקרטית. המפגע אמנם אינו במקום הצפוי למעבר הולכי רגל, למרות היותו חלק מהמדרכה, אך סמיכותו למעבר החציה מחייבת צפיות כי אדם יעבור שם.

כאמור בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק פד"י מ"ג (3) 343, 348 משהועלו נסיבות המצביעות לכאורה על רשלנות מצד העירייה, עליה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין.

"סיבה נוספת להעברת הנטל אל העירייה נעוצה בידיעתה היחודית של העירייה על הנעשה במערכת הביוב (או המדרכות – מ.ש.) אשר על הטיפול בה היא מופקדת" (ראה גם ע"א [ת"א] 4195/98 שי נ' עיריית נתניה ואח' [לא פורסם].

למותר לציין שהנתבעת 1 גם הפרה חובתה החקוקה עפ"י סע' 232 לפקודת העיריות (נ"ח) ממנה ניתן ללמוד לעניין סטנדרט הזהירות הראוי (ע.א. 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ פד"י מ"ח (1) 415, 428).