לריסה נ' ויו

פסק דין

בפני תביעתה של התובעת לתשלום דמי נסיעות, פדיון חופשה ודמי הבראה.

המסגרת העובדתית

1.התובעת הועסקה על-ידי הנתבעת כעוזרת נקיון החל מחודש אפריל 2006 ועד לסיום עבודתה בסוף חודש דצמבר 2007.

2.אין חולק שהתובעת הועסקה בשנת 2006 בשכר שעתי בסך 25 ₪ כאשר קיימת מחלוקת בנוגע לשכרה השעתי בשנת 2007: לטענת הנתבעת בשנת 2007 עודכן שכרה לסך של 30 ₪ לשעה, בעוד שהתובעת טענה כי גם בשנת 2007 הרוויחה 25 ₪ לשעה (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 14).

3.באופן דומה, אין חולק שבשנת 2006 התובעת הועסקה 5 שעות שבועיות, כאשר קיימת מחלוקת לגבי שעות העבודה השבועיות של התובעת בשנת 2007: בעוד שהנתבעת טוענת להיקף משרה זהה (דהיינו: 5 שעות שבועיות) טענה התובעת כי היא הועסקה בהיקף של 4 שעות שבועיות (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 2).

4.ביום 5.1.2011 הגישה התובעת, כאמור, כתב תביעה כנגד הנתבעת במסגרתו עתרה לתשלום דמי נסיעות, פדיון חופשה ודמי הבראה.

5.הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה ביום 20.2.2011, במסגרתו הכחישה את טענות התובעת בנוגע לזכאותה לדמי נסיעות. באשר לפדיון חופשה טענה הנתבעת כי רכיב תביעה זה התיישן. הנתבעת לא הכחישה את זכאותה של התובעת לתשלום דמי הבראה.

6.ביום 4.5.2011 התקיים דיון הוכחות בתיק במסגרתו העידו מטעם התובעת – התובעת בעצמה ומטעם הנתבעת – הנתבעת בעצמה. כמו כן התובעת והנתבעת נחקרו, כל אחת מהן, בחקירה נגדית וסיכמו בעל-פה ובקצרה את טענותיהם.

דיון והכרעה

7.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים בתיק ולאחר עיון במסמכים שהוגשו לתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעת התובעת להידחות ברובה. להלן אפרט נימוקי הכרעתי.

8.פדיון חופשה: הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי חלה התיישנות ברכיב תביעה זה הואיל וחלפו למעלה משלוש שנים ממועד סיום עבודתה של התובעת ועד להגשת התביעה; התובעת טענה בחקירתה הראשית בבית הדין כי היא זכאית לתשלום בגין פדיון חופשה גם אם הגישה את כתב תביעתה לאחר שחלפו שלוש שנים כי "לכל בן אדם מגיע חופש" (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 20). לטענתה היא לא ביקשה קודם לכן כי "אני לא הטיפוס" (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 20).

9.חרף טענות התובעת בהקשר זה אין מנוס מדחיית רכיב תביעה זה, שכן בהתאם לסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים" (ראו גם: ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים, לא פורסם; ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, לא פורסם – שם נקבע כי הזכות לפדיון חופשה קמה במועד ניתוק יחסי עובד-מעביד והיא עומדת בתוקפה למשך שלוש שנים). בהתאם להלכה הפסוקה טענת התיישנות בגין חופשה שנתית יש לטעון בהזדמנות הראשונה, דהיינו: בכתב ההגנה (והנתבעת אכן טענה זאת בסעיף 4 ב לכתב ההגנה).

10.בענייננו, תביעת התובעת הוגשה בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד סיום עבודתה (כאמור, התובעת סיימה את עבודתה ביום 31.12.2007 והגישה תביעתה לבית הדין ביום 5.1.2011) ולפיכך אין מנוס מדחיית רכיב תביעה זה מבלי להידרש לזכאותה לסכום הנתבע לגופו של עניין.

11.דמי נסיעות: התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית לתשלום דמי נסיעות בסך 1,906.80 ₪ וכי היא לא קיבלה נסיעות לאורך כל תקופת עבודתה.

12.הנתבעת טענה כי שכרה של התובעת עמד בשנת 2006 על סך של 25 ₪ לשעה כאשר היא הועסקה 5 שעות שבועיות, בעוד ששכרה היומי ששולם לה עמד על סך של 150 ₪ (דהיינו: 125 ₪ עבור 5 שעות העבודה + 25 ₪ נסיעות). בשנת 2007 טענה הנתבעת ששכרה של התובעת עודכן ל- 30 ₪ לשעה ובהתאם לכך התובעת קיבלה 175 ₪ ליום (דהיינו: 150 ₪ עבור שעות העבודה + 25 ₪ נסיעות).

13.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו בפני בעניין רכיב זה, שוכנעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היא זכאית לתשלום דמי נסיעות וכי גרסתה של הנתבעת מתיישבת יותר עם הראיות והעדויות, ואפרט טעמיי.

14.להוכחת טענותיה צירפה הנתבעת לכתב ההגנה מסמכים שהוגשו לביטוח הלאומי עבור הבטחת ההכנסה של התובעת (לשנים 2006 ו- 2007). מעיון במסמך לשנת 2006 אכן עולה, כי שכרה היומי של התובעת עמד על סך 150 ₪ ליום בעוד שמכפלת שכר העבודה השעתי (25 ₪ לשעה) במספר השעות השבועיות (5 שעות שבועיות) מוביל לתוצאה של 125 ₪.

15.התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי היא זו שמילאה את סעיפי המסמך לשנת 2006 וכי הנתבעת מילאה וחתמה אך ורק את הפרטים בסעיף 5 למסמך (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 19). התובעת לא ידעה לתת הסבר שיניח את דעתו של בית הדין באשר ל – 25 ₪ הנותרים ששולמו לה בשנת 2006.

16.באשר לשנת 2007 קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים בנוגע להיקף משרתה ולשכרה השעתי של התובעת. בעוד שהתובעת טוענת שלא חל כל שינוי בשכרה השעתי והיקף משרתה ירד ל- 4 שעות שבועיות, טוענת הנתבעת ששכרה השעתי של התובעת עודכן ל- 30 ₪ לשעה וכי היקף המשרה השבועית נותר זהה (דהיינו: 5 שעות שבועיות). בהתאם לכך טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה 175 ₪ ליום (דהיינו: 150 ₪ עבור שעות העבודה + 25 ₪ נסיעות).