לריאונוב סבטלנה נ' עמר רפי ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט הבכיר ש' סרחאן) מיום 8.5.2011

פסק דין

תביעת המבקשת בפני בית המשפט קמא עניינה נזק גוף שנגרם לה בתאונת דרכים. בשנת 2007 ניתנה חוות דעת רפואית בעניינה, בעקבותיה היא ביקשה לתקן את תביעתה על מנת להעביר את הדיון בה לבית המשפט המחוזי, ובקשתה נדחתה. היא לא ביקשה לערער על ההחלטה, המשפט המשיך והחלה שמיעת הראיות, במהלכן נשמעו שני עדי התביעה, וכן נחקר המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, חקירה שבעקבותיה נתמנה מומחה נוסף, שקבע את נכותה של המבקשת בשיעור אף נמוך מזה שקבע הרופא הקודם. בעקבות חוות הדעת השניה שבה המבקשת וביקשה להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט קמא שב ודחה את הבקשה, כיוון שלא נתמכה בתצהיר.

על החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערער. בבקשתה טוענת המבקשת, כי בגדרה של תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 עמדה לה זכות לתקן את תביעתה, בלא נטילת רשות, ולכן לא היה בידי בית המשפט קמא לסרב לבקשתה להעברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי.

בתשובתם לבקשת הרשות לערער טוענים המשיבים, כי בדין נדחתה בקשת המבקשת. לטענתם, לאחר שנדחתה בקשתה לראשונה (בשנת 2007), היא השלימה עם ההחלטה, ובכך יש כדי למנוע ממנה לשוב על בקשתה בשנית. הם מוסיפים על כך, שבקשתה לא נתמכה בתצהיר, וממילא לא פרטה את נזקיה כתוצאה מחוות הדעת החדשה, ולכן לא ברור, כי סכום התביעה עובר את תקרת סכום הסמכות של בית משפט השלום, בעוד הם, משמע המשיבים, פרטו את הנזק לפי שיטתם, ולא הגיעו אף למיליון ₪. על כך מוסיפים המשיבים, כי המשפט כבר החל ונשמעו בו כל ראיות התביעה, ולכן אין מקום להעברת הדיון מן השופט שהחל בשמיעה, הגם שהם חושדים, כי מקורה של הבקשה הוא ברצונה של המבקשת להחליף את המותב, על ידי העברת ההתדיינות לבית המשפט המחוזי.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער, והוגש ערעור על פיה.

בקשת המבקשת לבית המשפט קמא נסמכה, כאמור, על תקנה 136, הנותנת בידי התובע לתקן את תביעתו ללא נטילת רשות, לאחר שהוגשה חוות דעת של מומחה. פועל יוצא מלשונה של התקנה ("בלי נטילת רשות מבית המשפט"), אין היא צריכה את רשותו של בית המשפט לשם התיקון. ואת התיקון היא אמנם עשתה, על ידי שהודיעה, במסגרת בקשתה להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי, כי סכום התביעה יעלה עתה על תקרת הסמכות של בית משפט השלום. כיוון שכך, לא היה על בית המשפט קמא כי אם להיענות לבקשה, שכן התיקון הותיר אותו חסר סמכות עניינית להמשיך ולדון בתביעה.

האפשרות היחידה שהנני רואה למניעתה של העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי היא התנהגות שלא בתום לב של המבקשת בהודעתה על תיקון התביעה (ומכאן – בקשתה להעברת הדיון), ואמנם על כך נסמכת, הלכה למעשה, התנגדותם של המשיבים לבקשתה של המבקשת. הם טוענים, כי לאחר שבית המשפט קמא דחה את בקשתה (בשנת 2007) לתיקון התביעה היא השלימה עם ההחלטה והמשפט המשיך ואף נשמעו ראיות התביעה ועדותו של המומחה הראשון. הם חושדים במבקשת, כאמור, כי תיקון התביעה איננו נובע כי אם מרצונה של המבקשת להחליף מותב, משמע פעולתה משוללת תום לב.

ובכן טענות אלה של המשיבים אינן משכנעות. ראשית לא בא מפיהם כל הסבר מדוע המבקשת תרצה להחליף את המותב. המותב הנוכחי לא נתן הצעה שהיתה עשויה שלא לשאת חן בעיני המבקשת. לא ראיתי, מכל מקום, טענה שכזו מפי המשיבים, ועיון בפרוטוקול הדיון ובהחלטות בית המשפט איננו מלמד על איזו נקיטת עמדה, הצעה וכד' מצד השופט קמא, כפי שאין בהחלטותיו כזו העשויה ללמד על נטיה, כפי שמשתמע מטענת המשיבים, החושדים, כאמור, בכנות כוונותיה של במבקשת.

לא השתכנעתי מן הטענה, לפיה המבקשת השלימה עם ההחלטה שלא להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי, ולכן לא עמדה לה עוד זכות לבקשת את העברת הדיון. ראשית אזכיר, כי הבקשה משנת 2007 נשענה על תקנה 92 לתקנות, ולא על תקנה 136 (ככל הנראה בשל החמצת המועד), ובית המשפט הפעיל בשעתו שיקול דעת ומצא שלא להתיר את התיקון, ועם החלטה זו אכן השלימה המבקשת. השלמתה עם החלטה שכזו, שניתנה לפי שיקול דעת של בית המשפט, אינה כהשלמה שהיתה משלימה המבקשת עם החלטה שלו, אילו הוגשה הבקשה לפי תקנה 136. שנית, אפילו היתה הבקשה הראשונה נסמכת על תקנה 136, והמבקשת לא היתה משיגה עליה בפני ערכאת הערעור, לא הייתי רואה בכך משום מניעה להגשת הבקשה בשנית, לאחר שהוגשה חוות דעתו של המומחה השני, משלא ראיתי כל סימן להעדרו של תום לב אצל המבקשת, בהגישה את הבקשה, לבד מניצול ההזדמנות שנפלה בידה לאחר שניתנה חוות הדעת השניה, ובכך אינני רואה שימוש לרעה בזכות דיונית, משהמשיבים לא יכולים היו לבסס כל כוונה בלתי כשרה העומדת מאחוריה. אפשר בהחלט, שבקשת המבקשת נובעת מסברתה, גם אם היא שגויה לטעם המשיבים, לפיה הפיצויים המגיעים לה עולים על תקרת הסמכות, ולכן היא שבה ומבקשת את ההעברה.

אנו מגיעים כדי כך, שהמבקשת עשתה שימוש בזכותה לתקן את התביעה, בגדרה של תקנה 136, ומשלא נמצא, כי השימוש נעשה שלא תום לב, כי אז לא היה על בית המשפט קמא כי אם להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי, כיוון שהתיקון הוציא את העניין מסמכותו.

בתשובתם לבקשה שלפניי הוסיפו המשיבים טענות אחדות, ואליהן אתייחס עתה, ותחילה לטענה, כי הבקשה (להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי) לא גובתה בתצהיר. ובכן בקשה שכזו, שאיננה נשענת על עובדות שאינן בידיעתו של בית המשפט, אינה צריכה תמיכה בתצהיר. לכן בטענה אין כדי לסייע בידי המשיבים.

טענתם האחרת של המשיבים, והיא קשורה, כך נראה, לטענה הקודמת, מכוונת לכך, שהמבקשת לא ציינה בבקשתה את סכום התביעה, לא פרטה תחשיב שישכנע כי סכום התביעה עולה על תקרת הסמכות, ולא תמכה את התחשיב בתצהיר (כאן הקישור לטענה הקודמת). ובכן תיקון התביעה בגדרה של תקנה 136 איננו צריך כל פירוט. כל שביקשה המבקשת לתקן הוא את סכום התביעה. אלא שכאשר עניין לנו בתובענה לפיצויים על נזק גוף אין על התובע לנקוב בסכום התביעה (תקנה 16 לתקסד"א), ולכן כל שעל המבקשת היה לעשות, הוא להודיע (וזהו התיקון) כי סכום תביעתה עולה עתה על תקרת הסמכות של בית משפט השלום, ואת זאת היא עשתה במסגרת בקשתה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי.

טענה אחרת בפי המשיבים ולפיה משהחלה שמיעת ראיות – אין עוד להחליף את המותב. טענה זו אין בה ממש. לאחר שתוקנה התביעה – לא נתונה עוד סמכות עניינית לבית המשפט קמא לדון בתובענה, ולכן שומה עליו להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך (אם אין הוא מוצא לסלק את התובענה), בגדרו של סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אפילו היה מסיים את מלאכת שמיעת הראיות. במאמר מוסגר אציין, כי העובדה שהוחל בשמיעת הראיות אינה מצביעה על חוסר תום לב מצד המבקשת, כאילו ביקשה לשפר את מעמדה לאחר שהוחל בשמיעה. אזכיר, כי כל שנשמעו היו המבקשת ועד אחד מטעמה, נוסף על המומחה הראשון, שחוות דעתו העניקה למבקשת שיעור גבוה מזה שקבע המומחה השני. העברת ההתדיינות אינה עשויה לסייע למבקשת בהקשר זה, כי אם אף להחמיר עמה ולהיטיב עם המשיבים, שעתה ידעו את תשובותיהם האפשריות של עדי התביעה, אם ישובו ויעלו על דוכן העדים. הנזק היחיד שייגרם למשיבים נעוץ בהכברת הוצאות ההתדיינות, ועל כך יש בידי בית המשפט שידון בעניינם להתחשב, בפסיקת ההוצאות בסופו של הליך.

סוף דבר הנני מבטל את החלטת בית המשפט קמא מושא הבקשה, ומורה על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת, הוא בית המשפט המוסמך לאחר שתוקנה התביעה. המשיבים ישאו באגרה ששילמה המבקשת בהליך שלפניי, וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום, כ"ג אב תשע"א, 23 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: