לרון נ' שטקמן

פסק דין

תביעה לשיפוי התובע בגין נזק אשר נגרם לו לטענתו, כפועל יוצא מחניית רכב הנתבעת באופן אשר חסם את יכולתו להוציא את רכבו מחנייתו.

1. לטענת התובע, ביום 17/11/09, החנה את רכבו במקביל למדרכה במקום המותר לחנייה. עת הגיע אל הרכב, התברר לו כי אין הוא יכול לצאת מהחניה הואיל ורכב התובעת נצמד לרכבו מאחור , באופן שהוא ממש נוגע ברכבו והרכב מלפנים היה צמוד לרכבו ובמרחק לא יותר מחמישה סנטימטרים.

לטענת התובע, במשך כשעה ומחצה לא היה ביכולתו להזיז את רכבו ויתרה מכך, הואיל ורכב הנתבעת נצמד אליו מאחור, אף לא היה ביכולתו לדעת האם קיימת פגיעה מאחור אם לאו. בסופו של דבר, הצליח התובע לאתר את מספר הטלפון של הנתבעת , התקשר אליה ולאחר מספר פניות, היא הגיעה למקום , הזיזה את רכבה ואיפשרה לו להוציא את רכבו מחנייתו.

בנסיבות אלו , לטענת התובע, על הנתבעת לשפות אותו בגין נזקיו בסך של 550 ₪.

2.לטענת הנתבעת, היא אינה זוכרת אם כאשר החנתה את רכבה כבר עמד רכב התובע לפניה ואולם, היא זוכרת בוודאות כי מקום החניה לפניו היה פנוי הואיל והתלבטה בין שני מקומות החניה וחנתה בסופו של דבר מאחורי התובע, ככל שאמנם היה זה רכב התובע אשר חנה לפניה. לטענתה, עת התקשר התובע בתחילה, לא הבינה במה מדובר ואמרה כי היא בשיעור באוניברסיטה ואולם, משהבינה את פשר הנושא, עזבה מיידית את הלימודים והגיעה למקום החניה באמצעות מונית וכן, התנצלה בפני התובע באותו מעמד ואף מאוחר יותר בערב בשיחת טלפון אשר יזמה.

3.לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות בתיק, הנני מוצאת כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.

4.אמנם עסקינן בבית משפט לתביעות קטנות, אשר בהתאם לדין, אינו כפוף לסדרי הדין והראיות ואולם, גם בבית משפט זה חל הכלל הבסיסי ולפיו על התובע מוטל הנטל להוכיח תביעתו בבחינת :"המוציא מחברו עליו הראייה". במקרה שבפני, הוטל על התובע הנטל להוכיח כי אמנם , מבחינת קדימות האירועים, היה זה רכבה של הנתבעת אשר חסם את רכבו ולא הרכב אשר חנה מלפניו . זאת ועוד, היה על התובע להוכיח כי הוא היה הראשון אשר חנה ושני כלי הרכב אשר חנו מלפניו ומאחוריו, אמנם חנו במועדים המאוחרים לחנייתו. זאת אף זאת, ככל שהיה התובע מרים את הנטל להוכיח את נסיבות האירוע כאמור, היה עליו להוכיח את הנזק אשר נגרם לו.

התובע לא הרים את הנטל להוכחת אף אחד מהרכיבים הנ"ל – כך, יתכן אמנם כי , כטענת הנתבעת – הרכב אשר חנה לפני התובע – הוא זה אשר חנה האחרון ומשכך, הוא היה זה אשר חסם את אפשרות היציאה שלו. יתכן בנוסף – שהתובע היה זה אשר חנה לאחר שהנתבעת חנתה והוא היה זה אשר נצמד לאחור. בענין זה, אמנם הוצגה בפני תמונה המעידה על כך שרכבו של התובע היה חסום ואולם, כאמור לא ברור מה הביא לכדי חסימה זו.

במאמר מוסגר אציין כי לשאלתי, מדוע לא תבע את בעל הרכב אשר חנה מלפנים השיב התובע :"אין לי מה לתבוע היא לא נגעה בי...היה שם 5 ס"מ מקדימה ואני לא יכול לבוא אליה בטענות" (עמ' 3 שורות 13-14). התובע מוסיף ומסביר כי חלק מההמתנה שלו לנתבעת נבע מכך, שלא היה ברור לו אם רכבה פגע ברכבו. בהקשר זה, לטענת התובע, הרכב מלפנים הותיר כ – 5 ס"מ לפניו ומשכך, באם חשש התובע מפגיעה , כל שהיה עליו לעשות הוא להתקדם לפנים 5 ס"מ ולראות האם הנתבעת פגעה ברכבו אם לאו.

למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי בדקתי בתקנות התעבורה, האם קיימת הנחייה באשר לאופן בו על נוהג להחנות את רכבו ביחס לרכב אחר ומצאתי כי אין בנמצא תקנה כאמור.

לאמור אוסיף כי ממילא התובע לא הוכיח נזק כלשהו אשר נגרם לו וגם מטעם זה יש לדחות תביעתו.

5. סוף דבר התביעה נדחית. לאחר ששקלתי לא מצאתי ליתן צו להוצאות.

6.רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

7.המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"א, 30 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: