לקן נ' סורין ואח'

החלטה

לפניי בקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיבים 2, 5 ו- 6 לקדם את הליכי המכירה של דירה ברח' הופיין 10 בחולון, הידועה כחלקה 402 בגוש 6740 (להלן: "הדירה").

על פי הנטען בבקשה, המבקש, אבי לקן (להלן: "לקן"), והמשיב 1, איגור סורין (להלן: "סורין") הם בעלי הזכויות בחלקים שווים בדירה. השניים היו שותפים עסקיים במשך שנים רבות, ובשנת 1997 רכשו יחדיו את הזכויות בדירה. משיקולים השמורים עימם, רשמו את הזכויות על שם אמו של סורין, היא המשיבה 2, לריסה פירקובסקי (להלן: "לריסה"), תוך הסתרת היותם הבעלים האמיתיים של הזכויות. ביום 2.5.2010 נחתם זכרון דברים למכירת הדירה בין לריסה לבין המשיבים 3 ו- 4 (להלן: "דואניאס"), על דעתו ובהסכמתו של לקן, לפיו נקבע כי חוזה מכר בין הצדדים ייחתם לא יאוחר מיום 15.4.2011 וכי תמורת הדירה ישולם סך של 1,520,000 ש"ח. ביום 1.9.2010 נמסרה לדואניאס החזקה בדירה וסוכם שהם ישלמו דמי שכירות. דא עקא, לאחר מכן התגלע סכסוך בין לקן לסורין, וחוזה המכר עם דואניאס לא נחתם. ביום 12.3.2013 פנה בא כוחו של לקן לבא כוחם של דואניאס, והתריע בפניו כי אם הליך המכירה לא יושלם תוך 21 יום, יפעל לקן לביטול ההתקשרות ולפינויים של דואניאס מהדירה. לאחר הדברים האלה נודע ללקן כי ביום 21.3.2013 נחתם מאחורי גבו הסכם בין לריסה לדואניאס לפיו נמכרה הדירה לדואניאס, ללא מעורבות של לקן וללא הסכמתו. נסיונותיו לקבל העתק מן ההסכם עלו בתוהו, ומכאן העתירה שלפניי. לקן טוען, בין השאר, כי הסכם המכר שנכרת בין לריסה לדואניאס הוא חוזה בטל, שכן נעשה בתרמית ותוך פגיעה בזכותו הקניינית של לקן. עוד הוא טוען כי יש לפנות את דואניאס מן הדירה שכן הם אינם משלמים דמי שכירות מאז קיבלו חזקה בדירה. כמו כן טוען לקן כי סורין מבקש למנוע ממנו את חלקו בתמורת המכירה של הדירה.

סורין, לריסה ודואניאס מתנגדים לבקשה. לטענתם של סורין ולריסה, מדובר בהליך מיותר בתכלית שכן הם אינם חולקים על זכותו של לקן לקבל 50% מתמורת המכירה של הדירה. זאת ועוד, לקן הוא שלחץ עליהם למכור את הדירה לדואניאס ולכן כל מטרתו של ההליך הנוכחי היא לפגוע בהם ולסכל מסיבות לא ברורות את מכירת הדירה. עוד טוענים השניים כי דואניאס השקיע השקעות עתק בשיפוץ הדירה ולא פחות מסך של 350,000 ₪, ולכן הופחת סכום התמורה שנקבע בזכרון הדברים, והדירה נמכרה תמורת סך של 1,200,000 ₪. לדידם, ככל שלקן חולק על צדקת ההפחתה האמורה (שהרי חוזה המכר נוקב בתמורה הנמוכה ב- 320,000 ₪ מן הסכום שנקבע בזכרון הדברים), הרי שמדובר במחלוקת כספית זעומה בשווי של 160,000 ₪ בלבד (מחצית מהפחתת מחיר הדירה לעומת המחיר שנקבע בזכרון הדברים), ולכן ראוי שלקן יגיש תביעה כספית בבית משפט השלום, ולא יעכב את העיסקה.

דואניאס מצטרפים אף הם לטיעונם של לריסה וסורין. לדבריהם, חתימת ההסכם נעשתה כדין וללא כל פגיעה בזכויותיו של לקן. זאת ועוד, הבקשה נגועה בשיהוי שכן עוד בשנת 2011 הביע לקן חשש במסגרת הליך בוררות שניהל נגד סורין, בדבר מכירה אפשרית של הדירה על ידי סורין תוך נישולו של לקן מכספי התמורה. עוד הם טוענים כי לקן הוא שלחץ עליהם לחתום על הסכם המכר ואף הציע להם לתבוע את לריסה לדין אם החוזה לא ייחתם. לקן גם מעולם לא טרח לפנות אל לריסה בדרישה לקבל מחצית מתמורת המכירה. כמו כן הם טוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן אם העיסקה תעוכב, תפקע זכאותם לקבל הלוואת משכנתא למימון הרכישה.

הבקשה נקבע לדיון באולם לאחר שניתן צו ארעי כמבוקש במעמד צד אחד. בעלי הדין נחקרו על תצהירים והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו להלן.

השאלה הראשונה ששומה על בית המשפט לשאול את עצמו בטרם ייתן צו מניעה זמני, היא האם עלה בידי מבקש הצו להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. השאלה השניה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש, כגון, האם המבקש בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) ע' 616 - 618).

נבחן שאלות אלה כסדרן.

לדידי, נוכח העובדה שאין חולק כי לקן הוא הבעלים של מחצית הזכויות בדירה, בשילוב עם העובדה שמכירת הדירה נעשתה מאחורי גבו ובלא לתאם עימו את מחיר המכירה ואת שאר תנאי המכירה, עלה בידו להוכיח זכות לכאורה לביטולה של העסקה. אכן, לקן הוא שלחץ על דואניאס לחתום על חוזה לרכישת הדירה, אך על פני הדברים ברור כי לא נתן הסכמתו לכך שהדירה תימכר במחיר הנמוך ממה שנקבע בזכרון הדברים מיום 2.5.2010. הפחתת המחיר בסך של 320,000 ₪, עליה סיכמו סורין ודואניאס בינם לבין עצמם ובלא ליטול את הסכמתו של לקן לכך, אינה הפחתה של מה בכך אלא מדובר בסכום משמעותי העולה כדי 21% משווי העיסקה כפי שתוכננה מלכתחילה. לכאורה, מבחינה משפטית, סורין ולריסה לא היו זכאים למכור את זכויותיו של לקן בדירה בלא לקבל מראש את הסכמתו למחיר המכירה, כפי שנעשה כאן. בנוסף, קשה לייחס ללקן הסכמה לכך שהתמורה בשלמותה תשולם לידיה של לריסה, שעה שאין חולק כי הוא זכאי למחצית התמורה. עיינתי היטב בחוזה המכר שנכרת בין לריסה ודואניאס ולא מצאתי שיש בו מנגנון כלשהו שיבטיח כי חלקו של לקן בתמורת המכירה אכן יגיע לידיו. זאת ועוד, התנהלותם של לריסה, סורין ודואניאס בהחלט הקימה בסיס לחשדו של לקן לפיו נעשה כאן נסיון לנשלו מן המגיע לו בגין הדירה: דבר החתימה על החוזה הוסתר ממנו והחוזה עצמו לא הועבר אליו אלא רק בעקבות הגשת התביעה. לא כך מתנהג מי שמתכוון באמת ובתמים לשלם ללקן את חלקו בדירה. זאת ועוד, מחקירתו של סורין התברר כי הוא עדיין חייב כספים ללקן בעקבות פסק בוררות שניתן נגדו, אך אין בכוונתו לשלם את חובו לעת הזו, אלא בכוונתו "להתחשבן" עם לקן לאחר השלמת המכירה (ע' 9 לפרוטוקול). מי לידיו של לקן יתקע שדווקא את כספי תמורת הדירה יעביר אליו סורין? ומדוע אין למצוא בהסכם המכר כל בדל של התייחסות לכך שלקן זכאי למחצית התמורה? גם האופן שבו סיכמו סורין ודואניאס על הפחתת התמורה המקורית שנקבעה בזכרון הדברים, מעורר תהיות: ההפחתה סוכמה בין השניים על יסוד תחשיב עלום כלשהו, מעשה ידיו של ריקרדו דואניאס, שלא גובה בקבלות כלשהן, ועל יסוד ההנחה כי דואניאס השקיעו בדירה סכום העולה על 350,000 ₪ (ע' 10 לפרוטוקול).

סורין טוען כי אין צורך בצו המניעה, שכן ממילא הוא מחוייב על פי הצו שניתן בבוררות להעביר ללקן את חלקו בתמורת הדירה. על כך השיב בא כוחו של לקן, ובצדק, כי צו המניעה בבוררות מכוון באופן אישי נגד סורין, אך לא נגד אימו לריסה, שלא היתה צד לבוררות. מכאן שאם לא יינתן כעת צו מניעה לעיכוב העיסקה, אין כל מניעה משפטית שלריסה תשלשל לכיסה את מלוא כספי התמורה, לרבות חלקו של לקן, בלא שתחשב כמי שהפרה את צו המניעה בבוררות.

באשר למעורבותם של דואניאס בתסבוכת שנוצרה, הרי שפועלת לחובתם העובדה שהם ידעו היטב כי ללקן זכויות בדירה וכי הוא דורש שמחצית מכספי התמורה תועבר לידיו. ידיעה זו היתה קיימת עוד בטרם נכרת הסכם המכר, וריקרדו דואניאס מודה בכך בתצהירו. בעדותו אף תיאר כיצד העיד בבוררות לטובתו של לקן וכיצד בזכות עדותו הוכרה זכותו של לקן בדירה. ההסבר שנתן בעת חקירתו לפניי לשאלה מדוע התעלם בפועל מזכויותיו של לקן, והוא, שלא הוצג בפניו מסמך רשמי המעיד על זכויותיו של לקן בדירה, אלא רק עמודים מסויימים מתוך פסק הבוררות (ע' 14 ו- 15 לפרוטוקול), מהווה היתממות לשמה. חרף ידיעתם על זכויותיו של לקן בדירה, דואניאס חתמו ביודעין על חוזה שאין בו כל אזכור לזכויותיו של לקן בכספי התמורה והתנערו מחובתם לשלם לו מחצית מסכום העסקה.

סיכומו של דבר, לקן הוכיח זכות לכאורה לביטולה של העסקה.

השאלה הבאה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. בעניננו, עסקינן בתביעה קניינית, שנועדה לשמור על זכויותיו של לקן בדירה. ברי איפוא כי אם העסקה לא תעוכב בצו מניעה זמני, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, שכן הזכויות בדירה תרשמנה על שמם של דואניאס והם יוכלו לנהוג בה מנהג בעלים, לרבות מכירתה או שיעבודה לצד שלישי (והם אכן מתכונים למשכן את הדירה לטובת בנק למשכנתאות כדי לממן את רכישתה). דומה איפוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של לקן. נתתי דעתי לטענתם של דואניאס לפיה עיכוב העיסקה ימנע מהם את האפשרות ליטול הלוואת משכנתא בעתיד, לנוכח גילם המתקדם, אך אינני סבור כי נזק זה שייגרם להם, עולה על נזקו של לקן שיאבד את קניינו בדירה אם העסקה לא תעוכב. מכל מקום, כאשר עסקינן בהגנה על זכות הקניין, יש ליתן להגנה זו משקל גבוה יותר מאי הנוחות שתגרם לצד האחר מחמת הגנה זו.

לבסוף, יש לבחון האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד ללקן, כגון, האם בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה. במהלך הדיון התברר כי לקן נמנע מלרשום את זכויותיו בדירה על שמו משום שהדירה מומנה בכסף עליו לא דווח לרשויות המדינה (לטענתו, אביו הביא את הכסף במזומן מאיראן, ולא דיווח עליו- ע' 7 לפרוטוקול). אכן, לכאורה מדובר בנסיון להוליך שולל את רשויות המס, אלא שעובדה זו אינה רלבנטית להליך שלפניי, שכן אין חולק כי לקן הוא אכן הבעלים של 50% מהזכויות בדירה ועבירות המס שבוצעו אגב כך אינן רלבנטיות למחלוקת בתיק זה. לא כל התנהגות בלתי חוקית של בעל דין תחשב כחוסר נקיון כפיים השולל את זכותו לסעד מן היושר, שכן המבחן לענין זה הוא האם חוסר נקיון הכפיים נוגע לעובדות שבמחלוקת.

לא שוכנעתי שהבקשה נגועה בשיהוי. אכן, עוד בשנת 2011 הביע לקן חשש מפני מצב שבו סורין ימכור את הדירה וינשל אותו מהזכויות בה, אלא שעילת התביעה של לקן לא באה לעולם קודם למועד שבו בפועל נמכרה הדירה תוך התעלמות מזכויותיו, ומאורע זה התרחש רק לאחרונה, בחודש מרץ 2013. גם אז, נעשה נסיון בלתי ראוי להסתיר מלקן את תוכנו של החוזה, עד לאחר שהגיש את התביעה. ברי איפוא כי לא ניתן לייחס ללקן שיהוי של ממש בהגשת הבקשה.

בא כוחם של סורין ולריסה טען בסיכומיו כי לא התבקש צו כלשהו נגד סורין ולכן יש למחוק אותו מהבקשה, ואילו הצו נגד לריסה איננו ישים, שכן היא כבר חתמה על החוזה שבמחלוקת. יש לדחות טענות אלה. סורין הוא בעל דין דרוש הגם שלא מבוקש נגדו סעד זמני כלשהו, שכן הוא זה שעומד מאחורי המכירה (שהרי לריסה פועלת לפי הוראותיו). באשר ללריסה, הסעד המבוקש נגדה הוא לא רק המנעות מחתימה על ההסכם, אלא גם המנעות מהמשכת הליך המכירה. סעד זה עודנו רלבנטי.

עוד טען בא כוחם של לריסה וסורין כי מדובר בתביעה כספית גרידא. גם טענה זו דינה להדחות, שכן עסקינן בתביעה קניינית, בה מבוקש לבטל כליל את עסקת המכר שנרקמה מאחורי גבו של לקן ובתנאים שלא היו מקובלים עליו.

אשר על כן, ניתן צו מניעה זמני כמבוקש. להבטחת הצו ישמשו הבטוחות שהבטיחו את הצו הארעי.

סורין ולריסה ישלמו ללקן הוצאות הבקשה בסך 23,000 ₪. דואניאס ישלמו ללקן הוצאות הבקשה בסך 7,000 ₪.