לפלר נ' דגמי

פסק דין

התובע הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכבו עקב תאונה ביום 10.8.2010. לפי הנטען בכתב התביעה, נסע התובע ברכב פרטי, פנה ימינה מרחוב ז'בוטינסקי בהרצליה לדרך שבעת הכוכבים ועצר את רכבו. רכב מסחרי שהיה נהוג על ידי הנתבע, פגע בעוצמה ברכב התובע מאחור והדף אותו ברכב צד ג' שהיה לפניו. הנתבע יצא מהרכב, התנצל והוציא לום ברזל מרכבו וניסה לישר את הפגיעה ברכב התובע. התובע ביקש את פרטי הביטוח של הנתבע אך הנתבע אמר לו שהוא לא מוצא ולכן לקח התובע את מספר הנייד של הנתבע וביקש ממנו להתקשר אליו כדי שיזהה באמת שהוא זה שנתן את המספר שלו ואכן כך נעשה. התובע פנה מאוחר יותר לנתבע מספר פעמים אך הנתבע התחמק ממנו. לטענת התובע, נגרם לו נזק בסך 9500 ₪ בהתאם לחוות דעת שמאי שהעריכה כי סך הנזקים ביחס למחיר הרכב מחייבים הורדתו מהכביש וכן סך 750 ₪ בגין שכר טרחת השמאי.

הנתבע טוען כי לא פגע כלל ברכבו של הרכב וכי מדובר בניסיון לקבלת כספים ללא הצדקה. לדבריו, הוא נסע ברכבו והיה מאחורי רכבו של התובע ותוך כדי כך הבחין שהתובע פגע ברכב שלפניו. הנתבע נאלץ לעצור ויצא מהרכב כדי לראות אם הכול בסדר. הוא טען שהתובע ביקש ממנו להתקשר אליו למקרה שיצטרך עד. לדבריו, חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה נושאת תאריך 1.11.2010 בעוד שהאירוע קרה ביום 10.8.2010, מדובר בפער של מספר חודשים לאחר האירוע, התובע לא מצרף תמונות ומסתיר את העובדה שלא קרה כלום. ברור כי אם היה הנתבע פוגע ברכב התובע הוא היה דואג לצלם את הרכב. לדבריו, אף הגיש התובע תלונה במשטרה אשר נסגרה.

במהלך הדיון חזרו הצדדים פחות או יותר על גרסאותיהם. לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים, דעתי היא כי יש לקבל את התביעה. גרסתו של הנתבע כי מסר את מספר הטלפון שלו לתובע רק כדי להיות עד לכך שהתובע פגע ברכב שלפניו (כפי טענת הנתבע) אינה הגיונית. שהרי, אם פגע התובע ברכב שלפני משמע שהתובע אחראי לפגיעה באותו רכב, ועל כן עדותו של הנתבע אינה מסייעת לו, כי אם להפך. במילים אחרות, התובע אינו צריך את הנתבע כעד שיעיד לרעתו דווקא; וכי מה יעיד הנתבע ? שהתובע פגע ברכב שלפניו ??. העובדה שהתובע לקח את מספר הטלפון של הנתבע עולה בקנה אחד עם גרסתו כי ביקש את הפרטים ממי שפגע בו דווקא. גם העובדה שהתובע ביקש ממנו שהנתבע יתקשר אליו בו במקום כדי לוודא שאכן המספר הוא של הנתבע תומכת בגרסת התובע לפיו ביקש לוודא שהנתבע לא נותן לו סתם מספר אחר וכדי לוודא שלא יחמוק מאחריותו.

הנתבע לא הביא לעדות את נהג הרכב שעמד לפני התובע כדי להוכיח את טענתו כי רכב התובע פגע בו תחילה. מעבר לכך, התובע לא עשה עליי רושם כמי שיגיש תביעה כך סתם כנגד מי שלא פגע בו, בהבינו כי הוא יכול להסתכן בתשלום הוצאות. ובכלל, אם אכן נכונה טענת הנתבע כי התכוון להיות עד לטובת התובע, איזה הגיון ותמריץ יש לתובע לתבוע אותו ?!

הנזק הוכח באמצעות חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה. בניגוד לנטען בכתב ההגנה, הרי שצוין בחוות הדעת כי הרכב נבדק ביום 10.8.10 שהוא יום התאונה, ולא בפער זמנים כנטען בכתב ההגנה. בהתאם לחוות הדעת גובה הנזקים הגולמיים, כפי שקבע השמאי הוא 60% מערך הרכב במחירון, ועל כן הוכרז הרכב כאובדן כללי.

על פי הוראות הדין ניתן לקבוע כי רכב הוא במצב של 'אובדן להלכה' כאשר הוא ניזוק בשיעור של 50% עד 60% משווי הרכב. בהתאם לסעיף 6 בפרק א' לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו – 1986 הרי שהמבטח חייב לפצות את המבוטח במלוא ערך הרכב אם נגרם לרכב 'אבדן מוחלט' קרי, נזק של 60% ומעלה משווי הרכב; אולם במידה שגובה הנזק הוא בשיעור של 50% ולא יותר מ- 60% משווי הרכב, רשאי המבטח לפצות את המבוטח כאילו היה הרכב 'אבדן גמור', קרי, "אבדן גמור להלכה".

במקרה זה, נקבע מפורשות בחוות הדעת כי ערך הנזקים הוא מעל 60% וכי סך הפיצוי בגין שווי המכונית לפיצוי הוא 9,484 ₪. מאחר והנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו, הרי שחוות הדעת מטעם התובע לא נסתרה והיא המחייבת בתיק על כל חלקיה.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע 10,234 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.8.11 ועד התשלום בפועל, בתוספת החזר אגרה משפט בסך 102 ₪ והוצאות משפט בסכום כולל של 1,200 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ב, 18 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: