לפיד נ' חמו ואח' ‏ 14 יוני 2010

פסק דין

1.התובעת, מזל לפיד, ילידת 1953, הגישה תובענה להטבת נזק גוף נגד נתבע 1, אבי חמו. על פי הטענה, ביום 12.3.06 בשעת ערב, התובעת שטיילה עם כלבה בגן המשחקים בישוב עדי, נפלה כאשר כלבתו של הנתבע 1 נכנסה לשטח הגן והתנגשה בה תוך כדי ריצתה. התובעת נפלה ונפגעה ברגל ימין.

עמדת התובעת

2.בסיכומיה טענה התובעת כי הנתבע הינו הבעלים והאחראי על כלבה מסוג דוג דה-בורדו במשקל 50 ק"ג (הודעתו של הנתבע 1 במשטרה, הוצג ת/2 עמוד 2 שורה 59). לתובעת כלב מסוג בוקסר. נטען שאין מחלוקת ממשית בדבר עצם התרחשות התאונה וכי בין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית לגבי נסיבותיה. לטענת התובעת, התאונה אירעה עקב כך שהכלבה, שלא היתה קשורה ובשליטה, רצה לכיוונה פגעה בה והפילה אותה. מאידך, טען הנתבע שהתובעת נפלה כשהיא רצה לכיוון הכלב שלה. אין מחלוקת שהתובעת היתה בגן המשחקים עם הבוקסר שלה; הנתבע הגיע לגן עם כלבתו, שחרר את הכלבה ובסמוך לאחר מכן אירעה התאונה; בעת התאונה הכלבה היתה במרחק ולא היתה לו שליטה עליה; במועד התאונה לא היו אנשים נוספים או כלבים נוספים פרט לתובעת ולנתבע וכלביהם; לאחר התאונה הנתבע הגיע לתובעת, ראה אותה שרועה על הרצפה בעקבות פגיעתה וסייע לה לקום; התובעת הגישה תלונה במשטרה נגד הנתבע בגין התאונה; לאחר התאונה הנתבע הגיע מיוזמתו לביתה של התובעת כשהיתה מאושפזת בבית חולים, ושוחח עם בנה ובעלה בנוגע לתאונה; לאחר התאונה הנתבע עדכן את התובעת בדבר ביטוח, כביכול, על הכלבה, הנתבע הודיע לחברת הביטוח על התלונה ומסר לתובעת העתק מפנייתו זו.

3.התובעת טענה שהכלבה של הנתבע פגעה בה ממש. מאידך, טען הנתבע כי שחרר את כלבתו כאשר הבחין בבוקסר שמסתובב חופשי בגן. הנתבע טען שהתובעת פתחה בריצה מתוך חשש שהבוקסר יתקוף את הכלבה ואז מעדה ונפלה בסמוך לבוקסר בעת נסיונה לתופסו. נטען כי יש להעדיף את גירסת התובעת. זאת, מכיוון שהתובעת היתה בגן קודם וששחרור הדוג-לבורדו יצר את המצב המסוכן שגרם לתאונה. כמו כן, נטען שהתיאור שסיפקה התובעת הגיוני יותר.

4.נטען כי גרסת התובעת, על פיה טיילה עם הבוקסר קשור, לא נסתרה. נטען שאין ליתן משקל לתמונות שהוצגו על ידי הנתבע בהן נראה שהבוקסר מטייל ללא רצועה היות ומדובר בצילומים בסמוך לביתה של התובעת. נטען כי הצילומים הם של בעלה של התובעת ואינם מעידים על מעשיה שלה.

5.כמו כן נטען כי הפגיעה הקשה לא נבעה מתקלה בין התובעת לבין כלבה, אלא כתוצאה מהופעתה של הדוג דה-בורדו שהינו כלב גדול ואימתני. נטען עוד כי הדוג דה-בורדו מוכר ככלב גדול, חזק אגרסיבי ומסוכן. נטען שגרסת הנתבע אינה הגיונית. נטען עוד כי התנהגות הצדדים לאחר התאונה תומכת בגרסת התובעת ובין היתר שהנתבע מיוזמתו יצר קשר עם התובעת והגיע לביתה עם זר פרחים מספר ימים לאחר התאונה, התעניין בשלומה ועדכן את התובעת בדבר ביטוח לכלבה. הנתבע אף הודיע לחברת הביטוח שהוא סבר שהוא מכוסה במסגרתה בדבר התאונה והעביר לה העתק מהודעתו לתובעת. נטען עוד כי לנתבע לא היה רשיון לכלבה שלו בעת התאונה.

6.נטען שאי החזקת רשיון לכלב למרות חובה שבחוק, מהווה זלזול בהוראות החוק, (סעיף 2 לתקנות להסדר החוק הפיקוח על הכלבים תשס"ה – 2005). נטען עוד שגרסת הנתבע לא היתה הגיונית וכי לא היה פונה לביטוח אילולא הבין שיש לו אחריות לתאונה.

7.נטען כי חלה אחריות מוחלטת על הנתבע כתוצאה מסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין. נטען שעל פי הפסיקה אין צורך במגע פיזי בין כלב לבין הנפגע. נטען עוד להפרת חובה חקוקה בדמות סעיף 11 (א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים תשס"א – 2002, הקובע שמחזיק כלב לא יאפשר יציאתו מתחום חצריו אלא אם כן הוא מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו באמצעות רצועה. וכמו כן סעיף 2 א' לחוק שמחייב רישוי בר תוקף להחזקת כלב. נטען עוד שהנתבע התרשל כלפי התובעת ונטען להעדר אשם תורם מצד התובעת בין היתר, שההגנות המצמצמות בסעיף 41 ב' רבתי לפקודת הנזיקין אינן חלות. נטען שהתובעת לא יכלה לעשות מאום כדי למנוע את התאונה.

8.באשר לנזקיה נטען כי בתאונה נגרם לתובעת שבר קשה בברך ימין שהביא לאי כושר מוחלט לעבודה לתקופה ממושכת של 5.5 חודשים (12.3.06 – 8.06). מטעם התובעת הוגשה חוות דעת על ידי ד"ר גורן שקבע לה 10% נכות לעומת ד"ר יון מטעם הנתבע שקבע לה 3% נכות. נטען שהמומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר יצחק וייס, קבע נכות אורטופדית צמיתה של 10%.

9.בגין כאב וסבל ביקשה התובעת כי ייפסקו לה סך של 70,000 ₪ ולחילופין כפל פלת"ד – 30,782 ₪;

בגין הפסדי שכר בעבר ביקשה התובעת הפסדי שכר בגין התקופות הבאות: הפסד מלא בגין חמישה וחצי חודשים של אי כושר והפסד חלקי עבור שבעה חודשים של עבודה חלקית. נטען שלפני התאונה עמד שכרה הממוצע של התובעת על סך של 5,793 ₪ (עם שערוך- 6,455 ₪). בגין ההפסד בתקופה הראשונה – 35,503 ₪, בגין התקופה השניה – 16,765 ₪. בגין ההפסד מיום 1.4.07 ועד היום – 32 חודשים, נטען להפסדי שכר בהתאם ל– 10% נכות ועל פי ולאחר הפעלת תקנה 12.5% נכות שהם 25,820 ₪. סך הכל הפסדי העבר הסתכמו ב – 78,088 ₪ (25,820 ₪ + 16,765 ₪ + 35,0503 ₪);

באשר להפסדי השתכרות לעתיד ביקשה התובעת 74,200 ₪ בהתאם ל – 10% נכות;

בגין הוצאות רפואיות ביקשה התובעת 15,000 ₪ בהתאם לתצהירה;

בסעיף עזרה וסיעוד ביקשה התובעת 20,000 ₪ בהתאם לתצהירה;

בגין הוצאות נסיעה וניידות ביקשה התובעת 20,000 ₪ על סמך תצהירה;

בגין הוצאות משפטיות 5,300 ₪;

עמדת הנתבע

10.בסיכומיו טען הנתבע כי התובעת מסרה גירסאות סותרות: בתצהירה היא טענה כי הכלבה הגיעה לכיוון המקום בו היתה והיא נבהלה ונפגעה על ידי הכלבה והופלה ארצה. נטען כי בסמוך לאחר התאונה בתעודת השחרור מבית החולים נרשם מפי התובעת כי היא נפלה ונחבלה בברך ימין ללא אזכור קשר לכלב (ת/6) נטען כי זו גירסה שניתנה סמוך לאחר האירוע ועל כן יש ליחס לה משקל רב יותר. נטען עוד כי נעשה נסיון להסתיר מסמך זה. נטען כי בחוות הדעת שהובאה מטעמה היא טענה לתקיפה אולם אצל המומחה הרפואי של בית המשפט היא שינתה גרסה וטענה שהכלב שלה משך אותה.

11.לעומת זאת, נטען שגרסת הנתבע, על פיה הבוקסר היה משוחרר וכיוון שהתובעת חששה שהבוקסר יתקוף את הדוג דה-בורדו, היא פתחה בריצה לעברה ותוך כדי ריצתה היא נפלה ונחבלה ללא כל תנועה או מעשה מצד הדוג דה-בורדו. נטען כי גרסת הנתבע היתה עקבית וניתנה לראשונה כשבועיים אחרי האירוע במסגרת מסמך שנשלח לחברת הביטוח (ת/4 מתצהירה של התובעת). נטען שגרסה זו הובאה על ידי הנתבע ולא נטען כי מדובר בגרסה שקרית. נטען כי התובעת לא הצליחה להתמודד עם ראיה חשובה זו וטענה בין היתר שהמכתב הובא לידיעתה מאוחר יותר (עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 1). בעלה עוד טען שהיה מכתב אחר אמיתי בו נרשמו דברים אחרים (עמוד 10 שורה 27). לטענת הנתבע לא היה ולא נברא כל מסמך אחר. נטען שהמסמך מראה שאין כל אחריות לנתבע. נטען שהפניה לביטוח היתה בעקבות פניה של בעלה של התובעת אל הנתבע ונעשה לשם הזהירות בלבד. כמו כן, נטען שטענה בסיסית אחרת של התובעת שהיא מסתובבת רק עם הבוקסר קשור וכך עושים כולם עם כלביהם הופרכה (עמוד 66 שורה 12) (עמוד 11 שורה 29); זאת, על ידי הראיה של הוידיאו בו צולם בעלה של התובעת מטייל עם הכלב לא קשורה (נ/1).