לנדר ואח' נ' רוזנפילד

ב"כ התובעים עו"ד ישראל ליבוביץ' ב"כ הנתבע עו"ד אמיר דנוס פסק דין

מהות התביעה

תביעה פינוי מיום 23/9/2009 לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב 1972 (להלן: החוק). למרבה הצער, לאחר סיום הדיון ובטרם ניתן פסק הדין, הלך הנתבע לעולמו. לבקשת התובעים ניתן בזה פסק דין בהתאם להוראות תק' 36 סיפא, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, לאמור: "...ואם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין. "

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

התובעים הינם בעלי בניין ברחוב נחלת בנימין 63 בת"א הידוע כחלקה 60 בגוש 6921. בקומה ג' מצויה דירה מס' 4 (להלן: הדירה או הנכס) בה התגורר הנתבע. הנתבע היה בן זוגה של המנוחה מרים שמש רוזנפילד (להלן: המנוחה) שהיתה דיירת מוגנת בדירה. השניים נישאו בשנת 1961 והתגוררו יחדיו בנכס משנת 1960.

ביום 14.10.1954 נחתם הסכם שכירות בין הבעלים דאז לבין המנוח אהרון שמש, אחיה של המנוחה, שנפטר לפני שנים רבות (להלן: המנוח).

המנוחה נולדה ביום 2.2.1929, והתגוררה בנכס לפחות משנת 1954 ועד ליום מותה ביום 10.2.2009.

בבעלות המנוחה היה בית בהרצליה פיתוח משנת 1998.

ביום 26.8.2009 הגיש הנתבע הגיש בקשה לקיום צוואה. ביום 2.3.11 (עפ"י מידע מאתר רשם הירושות, נספח 1 לסיכומים) ניתן צו ולפיו הנתבע הוא היורש הבלעדי של עזבון המנוחה ובכלל זה זכויות המנוחה בבית בהרצליה.

טענות התביעה

התובעים טוענים כי לאחר מות המנוח הפכה המנוחה לדיירת "נגזרת" מוגנת על פי חוק, בהיותה אחותו. המנוחה נטשה את הנכס במחצית שנת 2008, עת עברה להתגורר בבית אבות. באותה עת הנתבע המשיך להתגורר בנכס בגפו. התובעים טוענים כי לא קבלו כל הודעה על נטישת הדירה על ידי המנוחה וכי לא נתנו הסכמתם לכך. התובעים לא קבלו כל הודעה על דבר פטירת המנוחה ועובדת פטירתה נודעה להם באקראי. עזיבת המנוחה את הדירה מהווה הפרת חוזה השכירות ובהתאם לסעיף ח' לחוזה הרשות בידם לבטלו ולדרוש פינוי הנכס. בנוסף, לנתבע אין כל זכויות בדירה הואיל והמנוחה היתה דיירת "נגזרת" בלבד. בנסיבות אלה לא עוברות אל הנתבע זכויות הדיירות המוגנת על פי סע' 20 לחוק. בנוסף, הנתבע אינו יכול לטעון למעמד של "דייר" לפי סע' 27 לחוק בשל קיומה של דירה אחרת למגוריו.

טענות הגנה

המנוחה לא הייתה דיירת נגזרת אלא דיירת חוזית, יחד עם הוריה, החל משנת 1936.

הסכם השכירות (מיום 14.1.1954), החתום על-ידי המנוח, אינו הסכם שכירות כי אם כתב התחייבות/שטר ערבות של המנוח להתחייבות המנוחה ואימה לתשלום שכר הדירה (לאחר מות האב), כאשר המנוח אינו "דייר מקורי" כי אם ערב בלבד ואף כלל לא התגורר בנכס באותה העת. (נסח דירה בשנקין).

המנוחה לא נטשה. לאחר תקופת אשפוז בבית החולים שהתה בבית אבות במשך כשלושה חודשים למטרת התאוששות וחזרה להתגורר בדירה. בתקופת האשפוז וההתאוששות דמי השכירות שולמו כנדרש עפ"י חוזה השכירות.

הנתבע הינו דייר מוגן עפ"י חוק ויורש זכויות המנוחה עפ"י סעיף 20(א) לחוק, זאת מאחר והתגורר עימה למעלה משישה חודשים עובר לפטירתה.

הנתבע טוען כי לא היתה בידיו דירה אחרת למגוריו.

ראיות הצדדים

מטעם התובעים העיד מר תאודור לנדר; מטעם הנתבע העידו הנתבע ומר ניסים דורון מטעמו (אחיינה של המנוחה).

דיון