לנדסהוט נ' פהימה

פסק דין

השופטת יעל וילנר:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר נבון) בת.א

 23841-10-09 מיום 14.11.11.

רקע  בקצרה

1.ענייננו בתביעה שטרית שהגיש המשיב נגד המערער לבית משפט קמא לביצוע שטר על סך 850,000 ₪ שזמן פירעונו 10.5.09 המשוך מחשבונו של המערער לזכותו של המשיב.

2.מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי המערער היה הבעלים הרשום של מגרש הנמצא בזיכרון יעקב (להלן – "המגרש"). בשנת 2002, שררו בין הצדדים יחסי ידידות במסגרתם הציע המערער למשיב לממן ולנהל בניית שני בתים על המגרש, ובנוסף לשלם למערער סך של 300,000 ₪, ובתמורה לאלה יקבל המשיב את הזכויות בבית שייבנה בחלקו העליון של המגרש (להלן – "הבית"). המשיב קיבל את ההצעה ובהתאם חתמו הצדדים על שני הסכמים: הראשון מיום 16.6.2002 בו הוסדרו התנאים וההסכמות המפורטים לעיל. השני, הסכם ניהול מיום 19.7.02 בו נקבע כי ה המשיב מתחייב לנהל את הבנייה בפרוייקט ולפקח עליה בתמורה ל- 50,000 דולר.

3.המשיב טען בבית משפט קמא כי חברה בבעלותו מימנה את הקמת הפרויקט בסכום של כמיליון ₪, עד אשר במהלך הבניה הוצא צו הפסקת עבודה על ידי אחד השכנים אשר בוטל לאחר ששונה מיקומו של הבית העליון שיועד למשיב. כתוצאה מכך ירד ערכו של הבית באופן משמעותי ולפיכך ביקש המשיב לבטל את העסקה ולקבל לידיו את ההשקעה שהשקיע בבניה עד לאותו שלב ואת הכספים ששילם, לטענתו, למערער בתמורה לבית.

4. המשיב טען עוד כי המערער הציע לו בתגובה כי הוא, המשיב, יסיים את פרוייקט הבניה ובתמורה ישלם לו המערער עבור עבודת הפיקוח, וההשקעות הכספיות שהשקיע בבניית הבתים. לטענתו, הוא דרש מהמערער בטחונות לצורך כך ואכן המערער מסר לו שני שיקים ריקים חתומים על ידי המערער כביטחון למילוי התחייבויותיו כלפי המשיב. אחד מן השיקים הללו, הוא השיק מושא הערעור שלפנינו (להלן – "השיק").

5.לטענת המשיב, לאחר סיום פרוייקט הבנייה הוא ביקש מהמערער לשלם לו את שכר עבודתו והחזר הוצאותיו כמוסכם בין הצדדים, ואולם המערער סירב לשלם לו את המגיע לו. משכך, מילא המשיב על גבי השיק  את הסכום של 850,000 ₪, אשר לפי חישוביו הגיע לו מאת המערער בתמורה לעבודתו בפרוייקט ובגין השקעותיו. השיק חולל ומכאן התביעה שהתנהלה בבית משפט קמא.

6.הצדדים היו חלוקים ביניהם בבית משפט קמא באשר לנסיבות הגעתו של השיק לידיו של המשיב.  המשיב טען כאמור כי קיבל את השיקים כבטוחה לכך שיקבל מהמערער את השקעותיו ושכר עבודתו בפרויקט, ואילו המערער טען כי המשיב גנב ממנו את השיקים. בית משפט קמא קיבל בעניין זה את גרסת המשיב וקבע כי המשיב הינו אוחז בשטר כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת השטרות.

7.בית משפט קמא המשיך וקבע כי העובדה שעל גבי השיק כתוב "לביטחון" משמעותה כי אוחז השיק לא יתבע את פירעונו של השיק אלא אם יתרחש אירוע מסוים או יתקיים תנאי כלשהו. ובענייננו, כך לפי קביעת בית משפט קמא, התנאי לפירעון השיק הוא - אי תשלום שכרו של המשיב בגין עבודת הניהול והפיקוח והשקעותיו בבנייה.

בית משפט קמא קבע על סמך הודאת המערער, כי המערער לא שילם למשיב דבר תמורת ניהול הפרויקט או עבור החזר הוצאותיו. עוד קבע בית משפט קמא כי המשיב שילם למערער תמורת רכישת הבית סכום של 300,000 ₪ כמוסכם, אך לא קיבל את הבית או השבה של הכספים ששילם. בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא, התמלא התנאי אשר לשמו נמסר למשיב השיק והוא זכאי לדרוש את פירעונו.

בית משפט קמא קבע עוד כי טענת המערער לכישלון תמורה מלא נעדרת כל בסיס. משהוכיח המשיב כי הוא מילא אחר התחייבויותיו במלואן, לא הוכח כישלון תמורה.  עוד קבע בית משפט כי יש לדחות את טענותיו של המערער כי סכום השיק מולא על ידי המשיב בחריגה מהרשאה וקבע כי גרסה זו אינה מתיישבת עם גרסתו של המערער לפיה המשיב גנב ממנו את השיק.

על קביעות אלה מלין המערער בערעור שלפנינו.

8.טרם אפרט את טענות הצדדים אקדים ואומר כי הצדדים נדרשו בעיקרי הטיעון מטעמם לסוגיות רבות שאינן רלוונטיות לערעור זה, כגון, תוקף ותוכן ההסכמים ביניהם, זכאותו של המשיב לקבלת תמורה, גובה התמורה וכיוצ"ב. כל אלה אינם נוגעים להכרעה שלפנינו שכן אנו נדרשים להכריע רק בשאלה האחת - האם זכאי המשיב לפרוע את השיק לאחר שמילא על גביו את כל הפרטים החסרים.

להלן אתייחס אם כן רק לטענות הצדדים ככל שהן רלוונטיות לשאלה זו.

9.המערער מלין כנגד קביעת בית משפט קמא אשר העדיף את גרסתו של המשיב על פני גרסתו שלו לגבי נסיבות מסירת השיק.

אקדים ואומר כי קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה הן קביעות עובדתיות מובהקות המבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט מהעדים שהעידו בפניו ואין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב במקרים מעין אלה אלא במקרים מיוחדים, ולא זהו המקרה שלפנינו.

10.לגוף העניין טוען המערער כי טעה בית משפט קמא שעה שנתן תוקף לשיק אף שפרטי השיק מולאו על ידי המשיב בניגוד להוראת סעיף  19 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן – "הפקודה").