לנדאו ואח' נ' לאונה ואח'

החלטה

1.בפני בקשה מטעם התובע להתיר לו להביא ראיה נוספת- הקלטת שיחה שהתנהלה בין התובע לבין עו"ד דיין אשר העידה מטעם הנתבע.

לטענת התובע לא הבין את משמעותה ומשקלה הראייתי של הראיה, אלא בסמוך לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 23.4.13.

לטענת התובע יש בהקלטה כדי להעיד על כך שהנתבע ואף עו"ד דיין ובעלה עשו שימוש בחלקת התובע- ביחס לבניית גדרות בחלקה. יש בכך לטענת התובע כדי להפריך את עדות עו"ד דיין. התובע טען, כי המדובר בראייה מפריכה הן באשר למהימנות עו"ד דיין והן ביחס לבניית הגדרות השנויה במחלוקת. התובע הוסיף כי בכל מקרה המדובר בראייה נוספת הדרושה לשם בירור האמת.

2.הנתבע התנגד לבקשה וטען, כי המדובר בבקשה לשינוי החלטה שכבר ניתנה במהלך הדיון ואשר דחתה בקשה התובע להגשת ההקלטה. כן נטען כי גם בבקשה דנן לא קיים התובע אחר התנאים הנדרשים להגשת ההקלטה כראייה קבילה. בנוסף טען הנתבע כי נוכח העובדה שתצהירה של עו"ד דיין הוגש זמן רב לפני מועד ההוכחות, לא הוצג הסבר המצדיק את האיחור הרב בהגשת הבקשה עתה. ככל שהיה מדובר בראיה מפריכה, ניתן היה לדעת על הצורך בהגשתה מיד לאחר הגשת תצהיר עדותה של עו"ד דיין.

לגופם של דברים, נטען על ידי הנתבע, כי אין כל צורך בהגשת הראיה שהרי התובע טען בכתב התביעה כי הנתבע בלבד הוא שבנה את הגדר וכי ביחס לטענה כי עו"ד דיין ובעלה אף הם השתתפו בבנייתה, הרי עו"ד דיין נמחקה מכתב התביעה. עוד הוסיף הנתבע כי שעה שהתובע מודה, כי הרס את הגדר בו ביום, אין גם כל רלוונטיות לעניין תביעת דמי השימוש.

דיון:

3.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

הכלל הוא כי על בעל דין להביא את כל ראיותיו כמקשה אחת. ראו דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (טרם פורסם), החלטתו מיום 30.7.02 כדלקמן:

"הכלל לעניין הגשתן של ראיות לבית המשפט הוא, כי בעל דין צריך להגישן בחבילה אחת".

בכדי לסטות מן הכלל הנ"ל, על בית המשפט להתחשב באופי הראייה שמבוקש לצרפה והשלב בו מוגשת הבקשה לצרופה. ככל שההליך נמצא בשלב מוקדם, כך יטה בית משפט להיעתר לצירופה, וכלשון בית המשפט:

"בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראייה הנוספת, האם היא "פשוטה"; מהו השלב אליו הגיע המשפט; ככל שהמשפט מצוי בשלב מתקדם יותר כן יטה בית המשפט שלא לקבל את הראיה; יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר".

בקשה זו הוגשה לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות בתיק וניתנה הוראה להגשת סיכומי

הצדדים.

אמנם, יהיו מקרים בהם ייעתר בית המשפט להגשת ראיה נוספת גם בשלב מתקדם של ההליך. יחד עם זאת, במקרה דנן, המדובר בראיה שהיתה בידי התובע זמן רב טרם הגשת בקשתו. הצורך בהגשתה של ההקלטה, גם אם לטענתו, כראיה מפריכה, היה ידוע לתובע כבר חודשים רבים בטרם הוגשה הבקשה ובטרם התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק. בנוסף, לא שוכנעתי כי יש צורך ממשי בהגשתה של ההקלטה לצורך הכרעה בתיק. למעלה מן הצורך אוסיף, כי כבר נקבע שלא הוצג כי מדובר בראייה קבילה ואפילו בבקשה דנן אשר נתמכה בתצהירי התובע ובנו, לא נאמר דבר לעניין קיום התנאים הנדרשים לקבילותה ואשר פורטו בהחלטתי מיום 23.4.13.

4.וביתר פירוט:

בהתאם לתקנה 158(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), הסדר להצגת הראיות הינו: התובע מביא ראיותיו תחילה, אחריו מציג הנתבע ראיותיו ובנוסף: "ביהמ"ש רשאי לפי שיקול דעתו להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות".

בשאלת הזכות להביא ראיות מפריכות הבהיר המלומד א. הרנון בספרו "דיני ראיות", התשל"ד א 130 כדלקמן:

"אין איפה לדבר על זכותו של בעל דין להביא ראיות מפריכות, הואיל והעניין מסור לשיקולו של בית המשפט המקורי, והערכאה הערעורית לא תתערב אלא מנימוקים כבדי משקל. המבחן העיקרי הוא נטל ההוכחה. עניין שהתובע נושא בנטל להוכיחו, אין מתירים לו לדחות את הבאת הראיות לגביו אמצעות עדות מפריכה, אלא במקרים יוצאם מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד". (הדגשה שלי ר.א).

בהתאם לאמור וכפי שהובהר בהלכה הפסוקה, במסגרת שיקול דעתו של ביהמ"ש לאפשר הגשת ראיות מפריכות יבחן ביהמ"ש האם ידע התובע על הראיה שמבקש להפריכה או האם היה עליו לדעת עליה (ע"א 188/89 עזיאיזה נ. מ.מ. כפר דבוריה פד"י מז (1) 661, 665).