לממשלה נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

השופט עודד גרשון:

1.לפנינו עתירתו של היועץ המשפטי לממשלה כנגד החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א – 2001 (להלן – "הועדה" ו"החוק" לפי העניין) מיום 5.2.13 שבה הורתה על שחרורו של המשיב מאסר ביום 19.2.13.

2.המשיב מרצה עונש מאסר ראשון של 9 חודשים שהוטל עליו על ידי בית משפט השלום בחדרה (ת.פ. 43119-09-12) בגין עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק ובגין תקיפת קטין שגרמה חבלה של ממש בידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. עונש המאסר מורכב מ – 5 חודשים מאסר שהוטלו עליו בגין העבירות שנעברו על ידו בתיק פלילי 43119-09-12 ומהפעלת מאסר על תנאי בן 4 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו בגין עבירה קודמת שנעברה על ידו.

ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה כי ועדת אלמ"ב הביעה את התנגדתה לשחרורו המוקדם של המשיב משום שלדעתה מדובר באדם שמסוכנותו מוערכת כגבוהה, אדם שעלול להגיב באלימות ושאיננו נוטל אחריות על מעשיו. כן קבעה ועדת האלמ"ב כי המשיב ממזער את חומרת מעשיו ואינו מצליח להבין את הנזק שגרם לבתו.

ועדת השחרורים קבעה בהחלטתה כי מדובר במקרה יוצא דופן של תושב שטחים הנשוי לישראלית מזה כ – 17 שנים ומתגורר באופן קבוע באום אל פחם. לדברי הועדה, למרות שמדובר במי ששוהה בארץ שלא כחוק –

"(...) הרי המדובר באדם שלמעשה חי בארצנו תקופה ארוכה שבה הקים משפחה ולו ארבעה ילדים ומכאן המסקנה שלא מדובר בעבירת שב"ח "רגילה".

בנסיבות אלה, ולאור העובדה כי אסיר זה אמור להיות מועבר לרשות הפלסטינאית מיד עם שחרורו, וכתוצאה מכך לא להיות בקשר עם בני משפחתו, ולאור התרשמותנו אנו לאחר בדיקת כל המסמכים שהוגשו לנו, הגענו למסקנה כי על אף חומרת מעשיו, והכוונה בעיקר להכאת בתו, ניתן לשחררו בשחרור מוקדם.

לא התעלמנו מהאמור במידע החסוי שהוגש לנו אך לא היה בו כדי לשנות את החלטתנו.

נוכח כל האמור לעיל, בשים לב למורכבות המקרה שבפנינו, לעובדה שהמדובר במאסר ראשון ובעיקר לעובדה שהאסיר אמור להיות מגורש לשטח הרשות הפלסטינאית, אנו מורים על שחרור המוקדם. מיד עם שחרורו יועבר האסיר לרשות הפלסטינאית".

3.טענות העותר

העותר טען כי "ועדת השחרורים שגתה שגיאה משמעותית ובלתי סבירה באופן קיצוני עת החליטה לשחרר שחרור מוקדם אדם אשר מעבר לביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, ביצע עבירה חמורה נוספת כאשר (...) תקף את בתו הקטינה והכה אותה באגרופים, בסטירות ובבעיטות וגרם לה להמטומה בזרוע שמאל, נפיחות קלה בשוק ימין ואדמומיות בפנים. ממסכת עובדתית זו ברור כי מהמשיב נשקפת סכנה ברורה וממשית להישנות מעשי עבירה בעתיד".

העותר ציין את העובדה שועדת אלמ"ב המליצה שלא לשחרר את המשיב.

4.עמדת המשיב

בא כח המשיב טען כי החלטת ועדת השחרורים, שהיא ועדה מקצועית המורכבת משופט ומאנשי מקצוע וטיפול המומחים בתחום, היא החלטה סבירה ואין מקום להתערבותו של בית המשפט בה. על כן בקש לדחות את העתירה.

5.דיון

א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, אציע לחברי הנכבדים לדחות את העתירה.

ב. כידוע, ועדת השחרורים הינה גוף מעין-שיפוטי, שהביקורת השיפוטית על החלטותיו מוגבלת לתחומי ההתערבות המוכרים של בית המשפט בהחלטותיהם של גופים מעין-שיפוטיים.

בבואנו לדון בעתירה מן הסוג הנדון כאן עלינו לזכור כי נקודת המוצא היא שלועדת השחרורים שיקול דעת רחב, ובידיה המומחיות, המיומנות, והאחריות המקצועית בעניינים המצויים בגדר סמכותה על פי חוק. על שום כך התערבותו של בית המשפט בהחלטות ועדת השחרורים תהיה רק במקרים קיצוניים, שבהם ישתכנע בית המשפט כי נפל בהחלטת הועדה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי: רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ'  סמיר גנאמה (פסק דין מיום 20.7.09).

כזכור, בדוננו בעתירה לפי החוק הנ"ל איננו יושבים לדין כערכאת ערעור. הדיון בעתירה הוא על פי עקרונות המשפט המנהלי. מכאן שכל עוד פועלת ועדת השחרורים על פי סמכותה והשיקולים שהנחו אותה מצויים במסגרת מתחם השיקולים הלגיטימיים - אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעת הועדה בשיקול דעתו שלו. השוו: עע"א 2/86 ועדת השחרורים נ' דניאל בן יוסף סויסה, פ"ד מ (1) 425 (1986); וכן רע"ב 9837/03 רחמים גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח (2) 326 (2004)).