למדן ואח' נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

לפנינו ערר הנוגע להחלטתה של המשיבה שלא להכיר בעורר 1 (ז"ל) כנכה הזכאי לקבלת תגמול "מוגדל לפי הכנסה". נוכח פטירת העורר תוקן הערר כך שתצטרף גם יורשתו על פי דין הגב' אני רות למדן.

כבר עתה יש לומר כי מדובר במחלוקת וטענות שטרם הובאו לפתחה של ערכאה שיפוטית כלשהי.

ברובם של העררים הנוגעים להחלטות המשיבה בעניין ביצוע מבחני הכנסה בהתאם לסעיף 4א לחוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 (להלן:"החוק") מדובר בעררים על עצם ההחלטה לבצע מבחן הכנסה או על רכיבי ההכנסה הנלקחים בחשבון.

בערר נשוא תיק זה אין העוררים חולקים על החובה לבצע מבחן הכנסות ואין הם חולקים על רכיבי ההכנסות שנלקחו בחשבון או על ערכיהם המספריים.

העוררים טוענים טענה פשוטה והיא שלא צריך להיות קשר בין עצם הגדרת ניצול שואה כנכה נזקק/נצרך/על פי הכנסה המקנים קצבה מוגדלת (ביחס לקצבה ה"רגילה" לפי דרגת הנכות) שכן הפרמטר הקובע את סיווג הנכה היא דרגת נכותו הרפואית ואין בתוצאת מבחן ההכנסות כדי לשנות סיווג זה.

כך למשל יוכל אדם שבסופו של יום לא יהיה זכאי לקצבה מוגדלת היות ויש לו הכנסות גבוהות ממקור אחר להיות זכאי ל"תואר" נכה נזקק/נצרך וכיו"ב ולשאר ההטבות הנגזרות מ"תואר" או מעמד זה.

ב"כ העורר הפנה לסעיפי ההגדרות שבחוק מהם הוא מבקש ללמוד כי "תוארו" או הגדרתו של הנכה הוא עניין אחד ושאלת הכנסותיו היא עניין אחר וכן הפנה לפסק הדין בעניין סגלי נגד משרד האוצר ו"ע 29476-10-10 שם נקבע בין היתר כי:

"כל מה שנזקק צריך להוכיח הוא את שיעור נכותו"

אלא שהדברים אינם כך, ראשית כמובן שאין אנו כבולים במסקנות פסק הדין שניתן ע"י הועדה הנכבדה שדנה בעניין סגלי הנ"ל. יחד עם זאת, מעיון בפסק הדין עולה שהדברים שנקבעו בו אינם רלבנטיים לסוגיה העקרונית הנדונה בתיק שלפנינו אלא לסוגיה שנדונה שם והיא שאלת זכותו של אותו מר סגלי להיחשב נכה נזקק שכן הוא עדיין עבד לפרנסתו, עניין זה של כושר עבודה והשתכרות בפועל הוא זה שעמד שם לדיון וביחס לסוגיה זו קבעה שם הוועדה את שקבעה כאשר הציטוט לעיל שהובא ע"י העוררים הוא חלק קטן מפסקה שלמה שלשונה כדלקמן:

"על פי ההגדרה שבסעיף 4ג(1)(א) אין כל מקום לבחון האם הנזקק מסוגל להשתכר למחייתו אם לאו. כל מה שנזקק צריך להוכיח הוא את שיעור נכותו. לאחר מכן יש להפעיל כמובן את מבחן ההכנסות" (ההדגשות השונות אינן במקור).

הועדה שם רצתה להדגיש כי שיעור הנכות הוא הפרמטר שנלקח בחשבון ולא כושר ההשתכרות/העבודה ובכל מקרה "כמובן" שיש להפעיל את מבחן ההכנסות, הדגש על ניסוח זה נעוץ בסוג המחלוקת שעמדה בענין סגלי הנ"ל לדיון, כך יש לראות את הדברים ואין באותו פסק כדי ליצור הגדרה חדשה של סיווגי הנכות המזכים בקצבאות מוגדלות או פרשנות הנוגדת את התפיסה המשפטית הנוהגת עד כה.

אז אם הפסיקה איננה תומכת בטענות העוררים, נשאלת השאלה האם לשון החוק תומכת בטענותיהם?

התשובה על כך שלילית. הרצון להרחיב את גדרי הזכאות איננו יכול להתבסס על מה שאין בחוק. כפי שלא ניתן לשלול מאדם זכות שניתנה לו בחוק, כך לא ניתן לחייב אדם אחר (או את המדינה במקרה דנן) לתת לחברו זכות מיוחדת ללא הוראה שבחוק.

העוררים בטיעוניהם ניסו לשכנע כי מלשון סעיפים בחוק ומקורות אחרים ניתן לבסס את פרשנותם ברם טכניקות וקונסטרוקציות של הפרדת משפטים מכותרות או סעיפים, איסוף של הגדרות ואחר כך חיבורם מחדש אינם יוצרים זכויות או חבויות שאין המחוקק התכוון אליהן.

נוסח המונחים "נצרך" או "זכאי לתגמול מוגדל לפי הכנסה" מעיד על כוונת המחוקק ליצור קשר הדוק בין השתכרותו של הנכה קרי הכנסתו ולבין זכאותו לתגמול מוגדל.

ראשית, החוק איננו עוסק בתארים אלא בתגמולים, זו מטרתו. מטרה זו באה לידי ביטוי כבר בסעיף מס'1 בחוק שמגדיר מיהו "נכה" ואשר מורה על חבותה של מדינת ישראל לפצות נכים ניצולי שואה שאלמלא הסכם השילומים היו זכאים בגלל נכותם:

"...לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה."

לא קביעת תארים, לא קביעת נכויות לצרכים תיאורטיים, לא סתם הכרה לשם הכרה או הוקרה ולא דבר דומה.

הסעיף הראשון ואולי החשוב ביותר בחוק (הוא סעיף העילה) קושר קשר חד משמעי בין נכות ולבין תגמול ופיצוי, הא ותו לאו. אמור מעתה כי לפי החוק נכה הוא לא רק מי שסובל ממגבלה רפואית אלא מי שסובל מבעיה רפואית וזכאי לתגמול בגללה.