ללוש ואח' נ' אברהם ואח'

פסק דין

1.לפני תביעה כספית ע"ס של 5,819 ₪, שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכבה של התובעת מס' 3, רכב מסוג פורד, שנת ייצור 1995, מ.ר. 5493615 (להלן "הרכב") בתאונת דרכים שאירעה ביום 2.7.10.

2.התאונה אירעה בזמן שהרכב היה נהוג ע"י התובע מס' 2 (להלן "התובע"), נכדה של התובעת, ובזמן שרכבה של הנתבעת מס' 2 היה נהוג ע"י הנתבע מס' 1 (להלן "הנתבע").

3.בכתב התביעה טען התובע כי התאונה אירעה לאחר שהנתבע פגע ברכבו מאחור. מנגד, טען הנתבע, בכתב ההגנה, כי התאונה אירעה כאשר רכבו היה בעצירה מוחלטת מאחורי רכבם של התובעים, וכאשר לפתע התדרדר רכבם לאחור ופגע בחלקו הקדמי ימני של רכבו.

4.לכתב התביעה צורפה חו"ד שמאי, במסגרתה הוערך הנזק של הרכב בסך של 3,619 ש"ח. נזקי התובע, עפ"י כתב התביעה, כוללים את הנזק שנגרם לרכב, שכ"ט שמאי בסך של 650 ₪, "ימי עבודה, ריצות בית חולים, פיזיותרפיה לילדים ונסיעות" בסך של 1,500 ₪, ובולי הכנסה בסך של 50 ₪.

5.הנתבעת הכחישה נזקים אלה וטענה, בין היתר, כי דו"ח השמאי מתייחס גם לנזקים קודמים ברכבו של התובע, שאין להם קשר לתאונה.

6.בדיון שמעתי את התובע ואת אחיו, אשר נסע עמו ברכב בזמנים הרלוונטיים לתאונה. מנגד, שמעתי את הנתבע מס' 1.

התובע העיד כי בזמן שהתקרב לצומת עצר את רכבו בכדי לבדוק אם מצב הכביש מאפשר לו להשתלב בכביש וברגע שהתכוון לפנות ימינה ולצאת לכביש הראשי הבחין ברכב שמגיע במהירות מצד שמאל, אז הוא עצר את רכב, וברגע זה הרגיש פגיעה חזקה מאחור.

אחיו של התובע מסר גרסה דומה.

מנגד, הנתבע חזר על גרסתו בכתב ההגנה והעיד כי לאחר התאונה ובזמן החלפת הפרטים, ציין התובע בפניו כי הרכב "נכבה לו".

7.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שהוגשו, כולל בתמונות המקום ובתמונות הנזק ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, אני מעדיפה את גרסתו של התובע על פני זו של הנתבע, שכן עדותו של זה היתה עדות פשוטה, עקבית, אשר עשתה עלי רושם אמין ותאמה את עדותו של האח. היא גם מתיישבת עם תמונות הנזק ברכבו.

מנגד, לא מצאתי ליתן אימון בעדותו של הנתבע, אשר נדמה היה כי ביקש להתבסס בטיעונו על תנאי הכביש ועל כך ששני הצדדים נסעו בעליה. טענתו של הנתבע כי היה במרחק של 2 -3 מרכבו של התובע אינה הגיונית, לטעמי, לאור עדות שני הצדדים כי הם נסעו אחד אחר השני לקראת היציאה אל הכביש הראשי ו'היזכרותו' של הנתבע ברגע האחרון, במהלך העדות, כי התובע אמר לי, עת הוחלפו הפרטים, כי "הרכב כבה לו" אף היא מעוררת תהייה.

בנסיבות העניין, אני מוצאת כי גרסתו של התובע יותר הגיונית ואני מבכרת אותה על פני גרסתו של הנתבע, ומכאן אני קובעת כי האחריות לאירוע התאונה רובצת על אחרון זה.

8.אשר לנזק – כפי העולה מהתמונות של הרכב, בחלקו האחורי ישנם סימני נזק, שאינם קשורים לתאונה, ואף אביו של התובע (התובע מס' 1) הודה בכך; ולהזכיר עסקינן ברכב שנת ייצור 1995.

בנסיבות אלה ולאחר שעיינתי היטב בתמונות הרכב מחד ובחו"ד השמאי מאידך, ובשים לב לכך שלא הוגשה חו"ד נגדית מטעם הנתבעת, אני מעריכת על דרך האומדנא, את הנזק שנגרם לרכב, עקב התאונה הנדונה, בסך של 2,600 ₪.

אני מקבלת את התביעה בעניין שכ"ט שמאי; טענת הנתבעים כי מדובר בשכ"ט מופרז אין לה בסיס.

אני דוחה את התביעה בנוגע לרכיב של נסיעות וטרחה, שכן רכיב זה לא הוכח. הנזק בגין טיפולים פיזיותרפיים מקומו בתביעת נזקי גוף ולא בתביעה דנא.

סוף דבר – אני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת מס' 3 – הבעלים הרשום על הרכב – סך של 3,250 ₪.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם הוצאות משפט בסך של 500 ₪.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.