ליר תעשית לבידים בע"מ ואח' נ' מ.כ. אור תעשיות בע"מ ואח'

החלטה

לפני בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום ת"א-יפו מיום 25.8.2010 (כב' השופט מ' בן-חיים), שבמסגרתו חויבו המבקשים לשלם למשיבה סך של כ-222,700 ₪ (לאחר קיזוז) (ת"א 194029/02).

1. בין הצדדים נחתם חוזה שכירות ביום 6.3.1998, לפיו שכרו המשיבים מהמבקשים אולם וחצר לשם הפעלת עסק (להלן – המושכר). המשיבים טענו לפני בית משפט קמא כי העבירו את מפעלם למושכר, וביצעו בו התאמות בהשקעה כספית מרובה. לימים התברר להם, כי אין היתר בנייה למושכר, ועל-כן לא ניתן לקבל רישיון עסק. עוד הוגש נגד מנהל המשיבה, מר יעקב כחלון, כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון, כשבגזר הדין נקבע כי אם לא יושג רישיון עסק ייסגר המפעל.

2. בסמוך למתן גזר הדין מכרו המבקשים את המושכר לחברת פוליבה בע"מ (להלן – פוליבה), והמשיבים נאלצו להעתיק את המפעל למקום אחר.

3. המשיבים טענו לפני בית משפט קמא כי המבקשים הציגו לפניהם מצגי שווא לפיהם קיים היתר בניה למושכר, מה שבדיעבד התברר כלא נכון. במעשים אלה נהגו המבקשים שלא בתום לב, בהטעיה ובתרמית כלפיהם. בגין האמור הגישו המשיבים תביעה לפיצוי.

4. התביעה הוגשה במקורה גם נגד עו"ד קונדה מנחם שנפטר בעיצומם של ההליכים. בית משפט קמא ציין כי עד לסיום שלב הראיות לא הומצא צו ירושה או ניהול עיזבון בניגוד להסכמת הצדדים, ועל-כן התביעה כנגד נמחקת.

5. המבקשים הכחישו את כל טענות המשיבים. עוד הגישו המבקשים תביעה שכנגד, שבמסגרתה טענו כי המבקשים חבים להם כספים בגין דמי שכירות, חשבונות חשמל ומים שלא שולמו. בנוסף לכך, המשיבים פלשו לשטח הגובל במושכר ועליהם לשלם דמי שימוש ראויים בגין כך (להלן – שטח הפלישה). עוד נטען כי סירוב המשיבים לפנות את המקרקעין גרם לנזקים שונים אל מול פוליבה. אף המשיבים העמידו את תביעתם הנגדית לצרכי אגרה על סך של 800,000 ₪.

המשיבים כפרו בטענות אלה.

6. בית משפט קמא ציין כי ביום 30.8.2007 ניתן בבית משפט השלום ברמלה פסק דין במסגרת תביעה ותביעה שכנגד בין המשיבים לבין פוליבה. במסגרת פסק הדין חוייבה פוליבה לשלם למשיבים סך של 255,960 ₪ בגין שווי ההשקעות שביצעו במושכר, סך של 75,744 ₪ בגין הערך המואץ של עלות העברת המפעל לעיר אחרת, ובנוסף סך של 817,889 ₪ בגין חיובי יתר של דמי שכירות.

פוליבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"א 2733-10-07). הערעור התקבל חלקית במובן זה שבית המשפט ביטול את הקביעות בנוגע לחיובי היתר של דמי השכירות.

בית משפט קמא קבע כי רכיבי עילת התביעה שהוגשה נגד פוליבה זהים בעיקרם לרכיבי התביעה שהוגשה נגד המבקשים, וכי הסעדים זהים לחלוטין בשני התיקים. נוכח האמור קבע בית משפט קמא כי יש לדחות את תביעת המשיבים לפיצויים בגין שווי ההשקעה והוצאות המעבר.

8. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבים כי המבקשים הטעו אותם וערכו כלפיהם מצג שווא מכוון העולה כדי תרמית בכל הנוגע להעדר היתר בניה, וקיומם של צווי הריסה.

בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי מהוראות ההסכם משתמעת מודעותם של המשיבים לפעול לקבל היתר בניה למושכר. כן דחה בית המשפט את טענתם כי בשל מעשיהם של המשיבים לא ניתן רישיון לעסק.

בהתייחס לדמי השכירות הראויים קיבל בית המשפט את טענת המשיבים, כי יש להפחית מדמי השכירות ששולמו כך שיתאימו למושכר שנבנה בלא היתר. בית המשפט קבע בהסתמך על חוות דעת על מומחה שמינה, כי על המבקשים לשלם למשיבים בגין האמור סך של 343,577 ₪.

בהתייחס לחיובו של המבקש 2 באופן אישי מכוח דיני הנזיקין והחוזים, קיבל בית המשפט את טענות המשיבים, כי יש לחייבו מכח סעיף 12 לחוק החוזים, התשל"ג-1973, וסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בית המשפט דחה את דרישת המשיבים לפיצויים בגין פגיעה במוניטין ועגמת נפש, משאלה לא הוכחו.

9. באשר לתביעה שכנגד בית משפט קמא קיבל את עתירת המבקשים לחייב את המשיבים בדמי שכירות, בהתאם להפחתה דלעיל, וחשבונות. בהתייחס לשטח הפלישה קיבל בית המשפט את טענת המבקשים כי המשיבים עשו שימוש בשטח, אך רק החל משנת 2002. סכום זה מגיע לכדי סך של 68,544 ₪. בית המשפט דחה את התביעה לפיצוי בגין הפסדים שנגרמו בשל סירוב המשיבים לפנות את שטח הפלישה.

10. במסגרת בקשה זה מבקשים המבקשים להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור, וכנגד הפקדת מחצית מהסכום שנפסק בקופת בית המשפט.

המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור גבוהים. המבקשים מדגישים כי הערעור בנוגע להפחתת דמי השכירות מופנה בעיקר נגד הפרשנות המשפטית של ההוראות שנקבעו בחוק השכירות והשאילה, וכפי שאלה פורשו על ידי בית משפט קמא.

המבקשים מציינים כי אין להם נתונים אודות מצבם הכלכלי של המשיבים. כן אין להם אפשרות לבדוק או להעריך את מצבם ויכולתם להחזיר כספים בעתיד אם יינתן פסק דין שיקבל את הערעור.