ליקוי בפסק בורר בנוגע לסופיותו אינו מחייב את ביטול פסק הבוררות כולו

1.      לפני בקשה לאישור (ה"פ 5349/06) ובקשה לביטול (ה"פ 5378/06) פסק בוררות שניתן ביום 25.9.06 על ידי עו"ד שי זקן (להלן - הבורר). עניינו של פסק הבוררות נשוא הבקשות הוא סכסוך שנפל בין הצדדים, שהם אחים וקרובי משפחה רחוקים של הבורר, בנוגע לנכסי מקרקעין הרשומים על שמו של המשיב, ואשר המבקש טען כי יש לו זכויות בהם. נכסים אלו הם דירת מגורים, ומגרש עליו ביצע המבקש בניה, שלא הושלמה. הבורר קבע כי תביעתו של המבקש לקבלת זכויות קנייניות בנכסים תידחה ויהיה עליו לסלק ידו מהם. מנגד, המשיב חויב לשלם למבקש סכומי כסף כשכר תיווך בגין איתור המגרש, הוצאות שהוציא בגין הבניה ותשלום עבור עבודתו במסגרת הבניה במגרש ושיפוץ הדירה.

2. המבקש טוען כי פסק הבוררות נשוא בקשת הביטול ניתן עקב קנוניה בה היו מעורבים המשיב והבורר, שנועדה להעמידו בפני פסק דין סופי של בית המשפט, באופן שימנע את בירור טענותיו על ידי מותב חסר פניות. בהקשר זה, טוען המבקש, ראשית, כי הסכמתו לבוררות הושגה במרמה הן בנוגע למהות ההליך, כאשר סבר כי מדובר בהליך גישור בלבד שאיננו מחייב אותו, והן בנוגע להיקף יחסיו של המשיב עם הבורר, אשר הסתברו בדיעבד כחורגים מן המוצהר על ידי האחרון. המבקש ממשיך וטוען כי במסגרת ההליך נערכה, 5 ימים בלבד לאחר חתימת הסכם הבוררות, ישיבה יחידה בה הצדדים לא היו מיוצגים, לקראתה הוא לא התבקש להזמין את עדיו ולהציג את הראיות התומכות בגרסתו, וכי 8 ימים לאחר הישיבה ניתן פסק הבוררות, שלא הומצא לו על ידי הבורר עד מועד זה. זאת בעוד שהבורר הגיש, למחרת היום בו ניתן פסק הבוררות, את הבקשה לאישור הפסק על ידי בית המשפט, לכאורה בשמם של הצדדים לבוררות ושילם בעצמו את אגרת המשפט. עוד טוען המבקש שקביעתו של הבורר בנושא הוצאות הבניה, לפיה "במידה ולא תומצא חשבונית ו/או קבלה לפיה שולם התשלום על ידי לטיף, לא יבוצע התשלום על ידי אמנון והבירור יועבר לידי" אינה עולה בקנה אחד עם הדרישה לפיה פסק הבוררות צריך שיהא סופי. בנסיבות אלו, נטען, יש לבטל את פסק הבוררות, וזאת מכוח העילות המנויות בסעיפים 24(4), 24(5), 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות או החוק).

3.      המשיב טוען שגרסתו של המבקש אינה אמת, ובכל מקרה היא אינה מגלה עילה לביטול פסק הבוררות. ראשית, בטענות המבקש נפלו סתירות מהותיות, כאשר בבקשתו טען שהסכמת הצדדים להליך הבוררות הושגה לאחר שזה פנה לבורר מיוזמתו, לאור היותו של הבורר עורך דין שהוא בן משפחה, ופרש בפניו את פרטי הפרשה. זאת, בעוד שבעדותו ובסיכומיו טען המבקש כי היה זה המשיב אשר הציע להביא את הסכסוך בין הצדדים לבוררות בפני הבורר. שנית, עיקר הקשר של המשיב לבורר, נעוץ בכך שהמשיב עבד אצל אביו של הבורר 20 שנה קודם להליך הבוררות, כי קשר זה היה ידוע למבקש עוד לפני מתן פסק הבוררות, ומשהאחרון נמנע אותה עת מלבקש להעביר את הבורר מתפקידו, הוא מנוע מלהעלות טענה זו לאחר מתן פסק הבוררות. שלישית, המבקש בחר ביודעין לפנות לבורר שיש לו קשר משפחתי לשני הצדדים, ועתה הוא מנוע מלטעון לפסילתו של הבורר על יסוד קשר זה. רביעית, המבקש לא פנה לבורר ולא ביקש ממנו כי יותר לו להציג ראיות, ובם בבקשה הנוכחית הוא אינו מפרט מהן אותן ראיות שהיה בכוונתו להציג לפני הבורר ושהיה בהן כדי לשנות את תוצאת פסק הבוררות.

דיון

4.      טענת המבקש לפיה "...הבורר הציג בפניו מצג, לפיו בכל שלב יוכל לחזור בו מההליך ולבטל את הבוררות או את פסק הבורר", אינה עולה בקנה אחד עם הסכם הבוררות בו צוינה במפורש, מספר פעמים, מהותו של ההליך שייערך לפני הבורר. כך, נאמר בהסכם, בין השאר, כי "הצדדים ממנים בזאת את עו"ד שי זקן... כבורר המוסכם אשר יכריע ביניהם בכל המחלוקות נשוא הסכם זה" (סעיף 2 להסכם), כי "בחתימתם על הסכם זה מאשרים הצדדים כי ידוע להם וכי הם מקבלים כי הכרעתו של הבורר תהא סופית ותחייב כל צד לכל דבר ועניין..." (סעיף 3 להסכם), וכי "בחתימתם על הסכם זה מאשרים הצדדים כי פסק הבורר יהא סופי ומוחלט, [ו]כי עם סיום הבוררות יפנה הבורר לאשרו בבית המשפט כפסק דין לכל דבר ועניין..." (סעיף 8 להסכם). על אף הדברים הברורים האמורים, טוען המבקש כי "... בניגוד לאמור בהסכם הבוררות ההסכם לא הוקרא לנו, לא הוסבר לנו, נהפוך הוא החתימה עליו נעשתה כלאחר יד ותוך כדי שיחה..." (סעיף 32 לתצהירו) וכי "הבורר... דאג להרדים אותי בכל התקופה הזו [שלאחר חתימת הסכם הבוררות], בין השאר על ידי כך שחזר וטען פעם אחר פעם כי ניתן לבטל את ההליך ואת הפסק ללא כל בעיה וכי הוא יסכים לכך אם אבקש..." (סעיף 46 לתצהירו).

לאור הדברים הברורים בדבר מהותו של ההליך המפורטים בהסכם, טענת המבקש, הנתמכת בעדותו שלו בלבד, לפיה אמר לו הבורר כי בהכרעה לא יהא כדי לחייבו, מעוררת תמיהה. שנית, הלכה היא כי "אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375).

5.      באשר לטענה כי הקשרים בין המשיב לבין הבורר חרגו מן המוצהר על ידי הבורר באופן המעיד על קיומה של קנוניה, הראיה היחידה שהוצגה על ידי המבקש הינה תצהירו שלו, כאשר אף תצהיר זה מעלה קשיים. כך, טענתו של המבקש, כי "נודע לי בדיעבד, כי הבורר מצוי בקשרים עסקיים, לכל הפחות, הן עם הצד שכנגד, אחי אמנון והן עם העדים עליהם ביסס את הכרעתו..." (סעיף 52 לתצהירו), אינה מפרטת את מקור המידע האמור ואינה מכשירה עדות זו, שלכאורה היא עדות שמיעה שאינה קבילה (השווה: ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב, מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5) 344, 350). באשר לטענה כי "...אמנון עבד אצל אביו המנוח של עו"ד זקן תקופה ארוכה וכי השניים מכירים היטב ואף מצויים ביחסי ידידות, כי אמנון היה בן בית אצלם ממש" (סעיף 31 לתצהירו) הרי שגם לגרסת המבקש דברים אלו נמסרו לו על ידי הבורר ביום החתימה על הסכם הבוררות (לאחר החתימה). מנגד, לגרסת המשיב, לא היה בינו לבין הבורר קשר אישי או עסקי ייחודי בשלב כלשהו, והיה זה דווקא המבקש שהציע לעשות שימוש בשירותיו של הבורר כעורך דין כחודשיים-שלושה קודם להליך הבוררות, והוא עשה כן, לצד המבקש, לצורך טיפול יחיד בנושאים בעלי חשיבות משנית.

6. 6.      במצב דברים זה, המבקש לא הוכיח את טענת הקנוניה. גם הטענה בדבר קיומם של "יחסים מיוחדים" בין המשיב לבין הבורר, החורגים מאלו עליהם הצהיר הבורר (עבודתו של המשיב אצל אביו של הבורר 20 שנה קודם להליך הבוררות), לא הוכחה. מעבר לכך, המבקש הודה בכך שהוא שמע על יחסי הידידות הנטענים על ידו שבין המשיב לבין הבורר עוד לפני תחילת הבוררות (לאחר החתימה על הסכם הבוררות) ועוד לפני שניתן פסק הבוררות. בנסיבות אלה, המבקש לא יכול היה להחריש ולהעלות את טענת הפסילה רק לאחר מתן פסק הבוררות, שכן הדין הוא שמקום בו לבעל דין בבוררות היה ידוע על קיומה של עילה לפסילת הבורר קודם למתן פסק הבוררות, הוא מנוע מלהעלות טענה בעניין זה רק לאחר מתן הפסק (אוטולנגי, בוררות: דין ונוהל, מהד' רביעית (2005) כרך ב, 1147-1155).  

7. לטענת המבקש הבורר לא נתן לו הזדמנות להציג ראיות שהיו תומכות בגרסתו בדבר שותפות של הצדדים בנכסים, בהן עדויותיהם של שני עורכי דין, שלטענתו היו אמורים למלא תפקיד ברישום הזכויות בנכסים (סעיפים 42-43 לתצהירו; יצוין כי אחד מעורכי הדין האמורים הוא ב"כ המשיב), בקשה להיתר בניה עליה היה חתום כמבקש (סעיף 41 לתצהירו) ומסמכים נוספים שלטענת המבקש היה בהם כדי לבסס קיומו של שיתוף פעולה נרחב בינו לבין המשיב, במסגרתו נשא המבקש בהוצאות אך לא קיבל החזרי הוצאות או תמורה (סעיף 44 לתצהירו).

טענות המבקש נסמכו אך על תצהירו ועל העתק הבקשה להיתר בניה במגרש, עליה הוא מופיע, לצד אשתו וילדיו של המשיב, כמבקש. במצב דברים זה, המבקש לא ביסס את גרסתו העובדתית כי פנה לבורר וביקש לזמן עדים ולהציג מסמכים וכי פניה זו לא נענתה. למעלה מן הנדרש אציין, שעיון בפסק הבורר, מעלה שהמסקנה כי המבקש איננו זכאי לזכויות קנייניות בנכסים נשוא המחלוקת, נסמכה על ראיות משכנעות בהן: עובדת רישום הנכסים על שמו של המשיב; העובדה שמימון רכישת הנכס הנכסים נעשה מכספי המשיב בלבד; אי הוכחת קיומו של מסמך המבסס קיומה של עסקה במקרקעין המקנה למבקש זכויות בנכסים; העובדה שהמבקש לא טען בזמן אמת לבעלות בנכסים; ועל כך שגרסת המבקש לפיה רישום הנכסים על שמו של המשיב בלבד קשור בהליכי הגירושין של המבקש מאשתו אינה מבוססת. לאור ראיות אלה ולאור תצהירו של המשיב בהליך זה, קשה לראות כיצד בעדויות ובמסמכים שלטענת המבקש הוא ביקש להביא בפני הבורר היה כדי לשנות את המסקנות האמורות. בנסיבות אלו, אני סבור ש כל מקרה לא נגרם למבקש עיוות דין עקב אי הצגת ראיות נוספות על ידו, שיקול שכשלעצמו מצדיק, על פי סעיף 26(א) לחוק הבוררות, את דחיית בקשת הביטול.

8. עם זאת, אני סבור שיש ממש בטענת המבקש, כי חלק מפסק הבוררות כפי שנוסח אינו פסק סופי. זאת, לאור הקביעה שבפסק לפיה "אני מורה לאמנון לשלם ללטיף סכום של 445,907 ש"ח כנגד קבלת חשבונית מס וקבלות מאת קבלני המשנה כמפורט בנספח א להחלטתי זאת, תוך 30 יום מקבלת פסק בוררות זה לידי הצדדים. במידה ולא תומצא חשבונית ו/או קבלה לפיה שולם התשלום ע"י לטיף, לא יבוצע התשלום ע"י אמנון והבירור יועבר לידי...".

על פי הפסיקה "המבחן על פיו תיבחן השאלה האם הפסק סופי הוא אם לאו, הוא אם הפסק מסיים כליל את הדיון בכל העניינים התלויים ועומדים בפני הבורר, או האם נותר עוד נושא כלשהו במסגרת נושא הבוררות, שהבורר טרם אמר בו את מילתו האחרונה" (אוטולנגי, כרך ב, 770). כמו כן, לצורך אישורו של פסק בוררות נדרש "שהפסק יכיל הוראה אופרטיבית ברורה וחד-משמעית, שאפשר לתת לה תוקף ולכפות את ביצועה בהליכי הוצאה לפועל" (ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס, פ"ד מה(4) 828, 835).

9.      9.      כאמור לעיל קביעתו של הבורר בדבר היקף הוצאות הבניה בהן נשא המבקש ועבורן הוא זכאי להחזר ניתנה על סמך החשבונות שהגיש המבקש בלבד, והבורר התנה את תוקפה של קביעתו בדבר היקפן של הוצאות אלו בכך שהמבקש ימציא לידי המשיב את הראיות המבססות את הוצאתן בפועל בדרך של המצאת חשבוניות מס וקבלות מאת קבלני המשנה, וכן קבע שאם לא יומצאו ראיות אלה, הדיון יוחזר בפניו. מבחינת סופיות הפסק קביעה זו של הבורר אינה יכולה לעמוד. קביעה זו, המתנה את התשלום כנגד המצאת "...קבלות מאת קבלני המשנה כמפורט בנספח א", אינה ניתנת לאכיפה במסגרת הליכי הוצאה לפועל. אמנם, הפסיקה הכירה בכך כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ניתן לאכוף חובה חוזית למסור חשבוניות מס כנגד התשלום המבוצע בפועל (ע"א 40/85 שמואלי נ' ג'פאלי, פ"ד מא(1), 701, 703-704). עם זאת, יש להבחין בין מסמכים הקשורים בביצוע התשלום וניתנים עם מסירתו, לבין מסמכים הנוגעים לקביעת עצם החבות והיקפה, שאותה אין זה מתפקידו גם לא מסמכותו של ראש ההוצאה לפועל לקבוע. כמו כן, בעוד שצורתן ותוכנן של חשבוניות מס המתייחסות לסכום כסף שמועד מסירתו ידוע לא יכול שיהא נתון במחלוקת, הקבלות המוגשות להוכחת הוצאות שהוצאו והתאמתן לאלו המפורטות בנספח א לפסק הבוררות, עשויות להוות נושא למחלוקות עובדתיות ומשפטיות מגוונות, שאת ההכרעה בהן לא ניתן להעביר לגורם אחר והיא ודאי אינה מצויה בסמכות ראש ההוצאה לפועל.

גם מפסק הבוררות עצמו עולה שהבורר טרם אמר את "מילתו האחרונה" והוא עשוי ליתן הכרעה נוספת המשנה את ההוראה האופרטיבית, מה שמעיד אף הוא על כך שאין מדובר בפסק סופי.

במאמר מוסגר אציין כי המשיב טען בתשובתו כי ביום 16.10.06, 11 ימים לאחר שניתן פסק דין בה"פ 5349/06 המאשר את פסק הבוררות (אשר בוטל, בהסכמת הצדדים, ביום 11.2.07) נערכה לפני הבורר ישיבה נוספת במעמד המבקש והמשיב, בה הוצגו בפניו קבלות בדבר הוצאות הבניה. בנוגע לישיבה זו טען המשיב כי "...בסופו של יום הוברר כי חובו של המשיב למבקש מסתכם ב-323,789 ש"ח בלבד" וצירף לעניין זה "העתק מסיכום הפגישה ובו הערת הבורר בכתב ידו" (סעיף 4 לתשובה). לעניין זה אין בדעתי להתייחס. זאת, ראשית, משום שהן בקשת האישור של פסק הבוררות והן הבקשה לביטולו התייחסו לפסק שניתן ביום 25.9.06 ולא לפסק שניתן, אם ניתן, בשלב מאוחר יותר. שנית, הערות הבורר על גבי המסמך האמור אינן ברורות כל צרכן, וודאי שלא ניתן להתייחס אליהן כאל פסק בוררות.

10.  עם זאת, הפגם האמור (של אי הסופיות) שנפל בפסק הבורר אינו מחייב לבטל כליל את הפסק. בעניין זה הלכה היא כי מקום בו הבורר דן בטענות הצדדים והכריע בהן, אך נפל בפסקו ליקוי הנוגע לבהירותו או סופיותו של הסעד הקבוע בו, אין בכך כדי לחייב את ביטולו של פסק הבוררות כולו, וכל עוד אין מניעה אחרת לעשות כן, יש להעדיף את החזרת הדיון לבורר לצורך הכרעה בנושא שלא הוכרע (רע"א 1021/90 א. לוי קבלני בנין נ' גויכמן, פ"ד מה(2) 796).

11.  לאור האמור לעיל, אני מורה על החזרת פסק הבוררות לבורר, כדי שידון ויכריע סופית בעניין היקף ההוצאות בהן נשא המבקש לצורך ביצוע הבניה וחיוב המשיב הנגזר מכך. בנתון לכך הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית. לאור האמור אני מאשר את פסק הבוררות, למעט הקטע הנוגע לנושא הנ"ל המופיע תחת הכותרת "הכרעה לעניין הכספים המגיעים ללטיף בגין מיזם הבניה", כותרת משנה: "הכספים ששולמו ע"י לטיף" שבחלקו העליון של עמוד 6 לפסק הבוררות (שעמודיו לא מוספרו). 

לאור התוצאה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' בחשון, תשס"ט (30 באוקטובר 2008), בהעדר ב"כ הצדדים.