ליפשיץ נ' בן שלוש ואח'

פסק דין

לפניי תביעה כספית ע"ס 5,111 ₪ שהגישה התובעת בגין נזקי רכוש שנגרמו לה עקב תאונת דרכים, בה היה מעורב רכבה, ביום 11.9.2012 (להלן: "התאונה").

בעת התאונה נהגה התובעת ברכב מסוג סובארו מ. רישוי 19-527-23 (להלן: "הרכב") ומנגד נהג הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ברכב מ. רישוי 68-777-70, שהבעלות הרשומה בו היא של הנתבעת 2.

בכתב התביעה נטען כי כאשר עמד רכב התובעת בעצירה מוחלטת ברמזור, הגיח לפתע רכב הנתבע ופגע בחלקו האחורי של הרכב.

לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי שהעריך את הנזקים שנגרמו לרכב התובעת והעמידם ע"ס 3,849 ₪. בנוסף כללה התביעה רכיב שכ"ט שמאי בסך 702 ₪.

הנתבעת 2 טענה כי חרף הרישום במשרד הרישוי, אין לה קשר לאירוע התאונה, שכן היא מכרה את הרכב לנתבע ביום 29.6.11 ומאז הוא נמצא בחזקתו ובשימושו.

בכתב ההגנה מטעם הנתבע נטען כי "ביום 11.9.2012 עמד הנתבע מס' 1 ברמזור כאשר לפניו במהלך המתנה להתחלפות הרמזור עמד רכב התובעת. הנתבע מס' 1 התקדם קלות עם רכבו ובשל כך נוצר כנראה מגע קליל ביותר בין הרכבים במהירות אפסית! ויובהר כי אני אפילו לא הרגשתי בכך ועצרתי רק לפי בקשת התובעת". לאחר התאונה, כך טען הנתבע, עמדו הצדדים וראו שלא נגרם לרכב כל נזק ולו הקל ביותר ומשכך הם אף לא החליפו פרטים ביניהם.

הנתבע הכחיש את נזקי הנתבעת הנטענים, את אחריותו בגינן ואת הקשר הסיבתי בין הנזקים, הנטענים בחוות הדעת שהוגשה, לתאונה נשוא התביעה.

לאחר ששמעתי את עדויותיהם של הצדדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, לאחר שעיינתי היטב בכתבי הטענות ובכל המסמכים שהוגשו לתיק, מצאתי לקבל את התביעה.

הצדדים למעשה אינם חלוקים בדבר אופן התרחשות התאונה. שניהם מסכימים כי רכב התובעת היה בעצירה, לפני רמזור אדום וכי רכב הנתבע פגע בו בצורה קלה מאחור.

המחלוקת נוגעת לנזקים שנגרמו לרכב התובעת, בעקבות התאונה ובעניין זה מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת על פני עדותו של הנתבע;

ראשית אציין כי עדותו של הנתבע לא היתה אחידה, שכן מחד טען כי התאונה אירעה בזמן שהרמזור היה אדום ומנגד טען כי היא אירעה לאחר שהתחלף לירוק, רכבו החל לנסוע והתובעת עמדה במקום.

שנית, הנתבע העיד (וכך נטען בכתב ההגנה) כי הוא ראה את רכב התובעת מיד לאחר התאונה, ולא ראה סמנים כלשהם עליו ואולם בהמשך העיד כי "כל הרכב דפוק מכל הצדדים. כל הרכב סימנים" (שורות 7-9 עמ' 2 לפר') ולא ממש ברור כיצד שתי הגרסאות מתיישבות אחת עם השנייה. מכל מקום, הנתבע לא טען כי בחן את המקום שבו יכול היה להיגרם נזק ברכב, עקב התאונה וראה כי לא היו בו כל סימנים.

שלישית, לפי עדותה של התובעת רכבה היה מעורב בתאונה קודמת 9 חודשים עובר לתאונה נשוא התביעה, הוא תוקן ו"הפס מאחורה היה בלי סימן אחד כי הוא יצא מהתיקון בעקבות תאונה קודמת". לאחר הדיון וברשות ביהמ"ש הגישה התובעת מסמכים רלוונטיים לעניין התאונה הקודמת התומכים בעדותה. לתיק הוגשה חוות דעת שמאי שבדק את הרכב ביום 8.12.2011, קבלה בגין תיקונו ותמונות צבעונית של הרכב לפני ואחרי התיקון הנ"ל.

רביעית, מוקדי הנזק ברכבה של התובעת, עקב התאונה כאן, עולים בקנה אחד עם נסיבות אירועה.

חמישית, לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי שבדק את רכב התובעת, ביום 14.9.2012, שלושה ימים בלבד לאחר התאונה. השמאי העריך את הנזקים והעמידם ע"ס 3,849 ₪. מועד בדיקה הרכב וגובה הנזק עולים בקנה אחד עם גרסתה של התובעת. בסה"כ מדובר בפגיעה קלה, יחסית, שיכולה להיגרם עקב פגיעה רכבו של הנתבע מאחור (ולהזכיר כי עצם הפגיעה מאחור אינה מוכחשת).

ששית, הנתבע לא הגיש חו"ד נגדית ולא ביקש לחקור את השמאי, עורך חוה"ד מטעם התובעת.

לאור כל האמור, שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכחת נסיבות אירוע התאונה, אחריותו של הנתבע והנזקים הנתבעים.

מכאן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע 1, לשלם לתובעת סך של 4,551 ₪ (הנזק הישיר+שכ"ט שמאי) בנוסף להוצאות משפט בסך של 350 ₪.

התביעה נגד הנתבעת 2, נדחית בזאת מהטעמים שנטענו על ידה בכתב ההגנה ולא הוכחשו ע"י מי מהצדדים.