ליפשיץ נ' אהרוני

ב"כ הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק במחלוקת שבינהם על דרך הפשרה ובהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.

ביום 18/2/2007 נסעו התובעת, בעליו של רכב פיז'ו 206 מ.ר. 91-526-17 (להלן: "הרכב") ושלוש חברותיה, ובהן הנתבעת, ברכב, לבילוי במועדון בקיבוץ יגור. בתום הבילוי, מאחר שהתובעת היתה שיכורה מכדי לנהוג ואילו הנתבעת נמנעה מלשתות במהלך הבילוי, נהגה הנתבעת ברכב.

הן החלו בנסיעה מיגור, אך עם הגיען לצומת זבולון, פנתה הנתבעת שמאלה, בעת שהרמזור בכיוון נסיעתה היה אדום והתנגשה במשאית אשר הגיעה מן הכיוון הנגדי. כתוצאה מן התאונה נפגעו המעורבים וכן ניזוקו הרכב והמשאית.

הרכב היה מבוטח בביטוח חובה ובביטוח צד ג' אשר כלל רק את התובעת ואת בן זוגה.

הנתבעת הועמדה לדין פלילי והורשעה, על פי הודאתה, בעבירות של נהיגה רשלנית, אי ציות לאור אדום ברמזור וגרימת נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף.

בגין נזקי המשאית הוגשה כנגד התובעת וחברת הביטוח שלה וכנגד הנתבעת תביעה, אולם זו הסתיימה בפשרה במסגרתה שולם נזקה של המשאית על ידי חברת הביטוח של הרכב, תחת התחייבות התובעת כי לא תתבע את נזקי הרכב מחברת הביטוח. לפיכך, הגישה התובעת את תביעתה זו כנגד הנתבעת, לתשלום בגין נזקי הרכב, אשר הוכרז כאבדן גמור וגובה הנזק הישיר עומד על סך 37,724 ₪.

התובעת מבקשת להטיל את החבות על הנתבעת מן הטעמים כדלקמן:

א.התובעת לא מסרה לנתבעת את מפתחות הרכב ואלו נמסרו לנתבעת על ידי אחת החברות. היא עצמה לא התירה לנתבעת לנהוג ברכב, הגם שישבה ברכב במהלך הנסיעה, אך גם אם היתה מתירה, הרי שהיתר זה לא היה ניתן לנהיגה רשלנית כפי שבוצעה בפועל, על ידי הנתבעת.

ב.התובעת לא היתה מודעת לעובדה כי אין כיסוי ביטוחי לנתבעת, שכן לדבריה, את הביטוח ערך בעלה והיא עצמה לא היתה מודעת לסייגים שבו.

ג.האחריות לקרות התאונה מוטלת במלואה על הנתבעת, אשר גרמה לה ברשלנותה, ומאחר שזו התעקשה, כך עולה ממסמך שנחתם על ידה, לנהוג ברכב, מבלי שביררה את היקף הביטוח שלו, הרי שיש להטיל עליה לשאת במלוא הנזק שגרמה.

ד.מאחר שאימה של הנתבעת היא שביטחה, כסוכנת ביטוח, את רכבה של התובעת, יכולה היתה הנתבעת לברר עם אימה את היקף הביטוח, אך היא נמנעה מלעשות כן.

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות מן הטעמים כדלקמן:

א.הנתבעת נהגה באחריות כאשר נטלה על עצמה לנהוג ברכבה של התובעת, אחר שראתה אותה שותה במהלך הבילוי ואילו הנתבעת, נמנעה מלשתות.

ב.התובעת התירה לנתבעת לנהוג ברכב ואף מסרה לה את מפתחות הרכב.

ג.התובעת בהיותה בעלת הרכב, מודעת לפרטי הביטוח ולכך שאין כל כיסוי ביטוחי לנזקי צד ג', אלא לתובעת ולבעלה. הנתבעת לא ידעה כי לרכב אין כיסוי ביטוחי, בעת שהיא נוהגת בו ויתרה מכך, לטענת הנתבעת, היה על התובעת להמנע מלשתות במהלך הבילוי, כאשר היא בלבד יודעת שאף אחת מחברותיה אינה יכולה לנהוג ברכבה, שכן הוא נעדר כיסוי ביטוחי לנזקי צד ג'. הנתבעת טוענת כי לו ידעה שאין לה כיסוי ביטוחי ברכב, לא היתה נוהגת בו.

ד.אירוע תאונה שכזה יכול היה לקרות לכל אחת מן החברות. המדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי ולא במעשה מכוון שבוצע על ידי הנתבעת. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התרשלה, על פי דיני הנזיקין.

ה.באשר לטענה בדבר היות אימה של הנתבעת סוכנת הביטוח של התובעת, הרי זו יד הגורל וודאי שאין בכך כדי ללמד על הבנת הנתבעת בתחום, כאשר זו כלל לא עבדה עם אימה ולא היה לה כל קשר לביטוח שנערך לרכב התובעת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, וקראתי את החומר שהוגש, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל, אך רק בחלקה, וזאת, בין היתר, לאור השיקולים המפורטים מטה.

התובעת מוחזקת כמודעת לפרטי הביטוח לרכב. טענתה כי בעלה עסק בנושא, או כי אם הנתבעת שימשה כסוכנת הביטוח, אין בהן כדי להסיר או להפחית מאחריותה להכרת פרטי הביטוח ולכך שבפועל, בליל האירוע, לא היה ביטוח צד ג' לאף אחת מן החברות, זולת לתובעת. למרות זאת, בחרה התובעת לשתות לשכרה באותו לילה ולא מסרה למי מחברותיה דבר באשר להעדרו של ביטוח צד ג' לכל נהג אחר, אותו לילה, זולתה. לצורך כך, אף בלא הכרעה מי נתן לנתבעת את מפתחות הרכב והאם ניתן לה אישור מפורש לנהוג על ידי התובעת, מוטלת, לטעמי, אחריות רבה לאירוע על התובעת, אשר נסעה גם היא ברכב.