ליפשיץ ואח' נ' גבעת השלושה

החלטה

לפני בקשת הנתבע לסילוק את התביעה על הסף, מהטעם כי התובעת אינה רשאי לנהל את התביעה בשם העיזבון בלא לצרף אל התביעה את שני היורשים האחרים, וכן מהטעם כי לא מיצתה קודם להגשתה את ההליכים הפנימיים המחייבים על פי תקנון הקיבוץ.

לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות שני הצדדים, באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

אשר להגשת התביעה בשם העיזבון. על מנת שהתובעת 1 תהא רשאית לנהל את התביעה בשם העיזבון לבדה ובלא צירוף שני היורשים האחרים, עליה לקבל לכך את הסכמת היורשים האחרים או את אישור בית המשפט (ס' 122 (ב) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965; ע"א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ' עזבון המנוח אלעבסי, פ"ד נג(4), 730 בעמ' 739). התובעת צירפה לתיק את תצהירי שני היורשים האחרים, מהם עולה ברורות הסכמתם לכך שהתובעת תנהל את תביעת העיזבון נגד הקיבוץ בעצמה, ללא צירופם (ס' 5 לתצהירים). לדידי, די בתצהירים אלה על מנת לקבוע כי התקיימו תנאי ס' 122 לחוק הירושה, כך שהתובעת זכאית לנהל את תביעת העיזבון כנגד הקיבוץ בעצמה, כפי שהוגשה. למען הסר ספק, בכך אין כדי לקבוע כל ממצא בעניין חלוקת הנכסים בין היורשים, לרבות פירות התביעה הנוכחית, ככל שיהיו כאלה, סוגיה שאינה רלוונטית לניהול התיק.

מכאן לטענה בדבר מיצוי ההליכים הפנימיים. אין חולק, כי על פי סעיף 111 לתקנון הקיבוץ, לכל חבר זכות ערעור על החלטת הרשויות המוסמכות של הקיבוץ. אין חולק, כי בהיותה חברת הקיבוץ, חל התקנון על התובעת ומחייב אותה. אין ממש בטענה כי הסעיף מקנה לתובעת זכות אך אינו מטיל עליה חובה, כך שהיא רשאית לפנות לבית המשפט ישירות גם אם לא מיצתה את ההליך הפנימי (וראה, למשל, תא(טב) 1763/02 בית זרע קבוצת פועלים בע"מ נ' בולדו, מאגר נבו, וכן הפסיקה הנזכרת שם). איני מוצאת ממש גם בטענת התובעת לפיה היא אינה בגדר חברה וולונטרית בקיבוץ שכן החברות נכפתה עליה. ברי כי התובעת רשאית לעזוב את הקיבוץ בכל עת. נסיבותיה האישיות כגון גיל ומצב כלכלי, כואבות ומצערות כשלעצמן, אינן עולות כדי כפיית חברות או מניעה משפטית מסיומה.

למרות האמור לעיל, אין לטעמי הצדקה להפנות עתה את התובעת למיצוי הליכים לפני האסיפה הכללית. התובעת צירפה לתצהירה מכתב שנשלח על ידי בא כוחה אל הקיבוץ, ובו פורטו טענותיה כנגד פעולות מוסדות הקיבוץ והחלטותיהם, הלא הן הטענות נשוא התביעה שלפני (נספח ח' לתצהיר). במכתבו הודיע ב"כ התובעת, כי אם לא יידונו טענות אלה במוסדות הקיבוץ, תפנה התובעת לבית המשפט או לבורר. בתשובה, נשלח אל התובעת מכתבו של יו"ר ועד ההנהלה של הקיבוץ מיום 15.1.08 (נספח י' לתצהיר התובעת) ובו הודעה לקונית לפיה הקיבוץ רשם לפניו את הודעתה בדבר כוונתה לתבוע את הקיבוץ, וכי אין בכוונת הקיבוץ להשתתף במימון עורך הדין בהליך כזה. אין צורך לומר, כי אילו חפץ הקיבוץ לעמוד על מיצוי ההליכים עם התובעת במסגרת פנימית כלשהי, יכול היה לראות במכתב התובעת כערעור לאסיפה הכללית ולהעלותו לדיון באסיפה. לחלופין ולכל הפחות, ניתן היה לצפות כי יו"ר ההנהלה יעמיד את התובעת על חובתה למצות את ההליכים הפנימיים על דרך הגשת ערעור לאסיפה הכללית, קודם להגשת תביעה לערכאה אחרת כלשהי. חלף זאת, יו"ר ההנהלה אך "רשם לפניו" את כוונת התובעת לפנות לערכאות חיצוניות, בלא כל הסתייגות. נוכח תוכן פנית התובעת ותגובת יו"ר ההנהלה, יש לטעמי לראות בתובעת כמי שמיצתה באופן מספק את ההליכים הפנימיים, ובקיבוץ יש לראות כמי שויתר על טענתו בהקשר זה.

בשולי הדברים ולפנים משורת הצורך אוסיף ואעיר, וזאת בלא לגרוע מהאמור לעיל לעניין תוקף ס' 111 לתקנון ובלא לקבוע כל ממצא בטענות מי מהצדדים לגופו של הסכסוך, כי בנסיבות המקרה המיוחד דנן, נוכח מערכת היחסים העכורה מאד בין הצדדים והעדר כל יחסי אמון, ספק בעיני אם אכן היה טעם ותכלית בליבון טענות התובעת במסגרת הפנימית של האסיפה הכללית, קודם לפניה לערכאה חיצונית.

סוף דבר, אני דוחה את הבקשה לסלק את התביעה על הסף. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין.

ניתנה היום, ט' תמוז תש"ע, 21 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: