ליפו נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול

פסק דין

התובע, יליד 11.3.1976, נפגע בתאונת דרכים ביום 16.11.2009 עת רכב על אופנוע (להלן: "התאונה"). אין מחלוקת כי על הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה מושא התובענה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובע. מחלוקת זו סובבת בעיקרה את שאלת שיעור הנכות הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובע, כמו גם את שאלת השפעתה של נכות זו על כושר השתכרותו.

הנכות הרפואית

מטעם בית המשפט מונה ד"ר פרנקל כמומחה בתחום האורטופדיה. בבדיקה מצא המומחה, בין היתר, כי התובע מתהלך בצליעה קונסיסטית ומתקשה אך יכול לעמוד על קצות האצבעות. בקרסול שמאל מצא כי קיימת הגבלה קלה מאד בתנועה בהשוואה לימין, רגישות ונפיחות דיפוזית קלה. בברך ימין מצא רגישות מדיאלית קלה.

בחלק המסקנות בחוות הדעת, פירט המומחה שהשבר הטרימלאולרי בקרסול שמאל התאחה בחיבור גרמי עם שינויים קלים ונותר כאב, צליעה, נפיחות, רגישות והגבלה בתנועה. המומחה ציין כי התובע מתלונן על כאב בברך ימין ואף שבבדיקה הקלינית אובחנה רגישות מדיאלית קלה, מכיוון שבתיעוד שעמד לרשותו אין כל אזכור ותלונות בהקשר זה, הסיק המומחה כי מצבו של התובע בהקשר זה אינו תוצאה של התאונה.

המומחה העריך שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור 10% על פי סעיף 35(1)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

התובע חלק על הערכת המומחה ושלח שאלות הבהרה ואולם המומחה לא שינה מקביעתו בתשובות ולפיכך ביקש התובע לחוקרו. המומחה לא שינה מקביעתו אף בחקירה.

"ש.קבעת את אחוז הנכות כפי שהערכת אותו. יש פרספקטיבה של יותר זמן שעבר מאז. יש ממצאים חדשים ונוספים. כפי שהראיתי לך את התיאור הכללי איך החיים של התובע נראים. האם אין הצדקה לקבוע שההגבלה היא לא הגבלה קלה, כפי שהשתמשת בסעיף המתאים, אלא הגבלה יותר מקלה. ת. אני חושב שגם במבט פרספקטיבי, הנכות של התובע מתאימה לנכות בתחום האורטופדיה של 10%. על הנושא התפקודי, בית המשפט ייתן את דעתו". (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 12, ש' 24-29).

עוד נחקר המומחה ביחס לפגיעה בברך: "ש. מניסיון אני שומע תלונה, בגלל שאני הולך שונה הברך השניה נפגעת. האם זו תופעה מוכרת ברפואה. ת. מה שמוכר זה התלונות, רוב המקרים אין להם הסתמכות רפואית. אני מפנה שאם יש בעיה בברך בוודאי חבלתית היא תופיע מיד או בסמוך לתאונה. דווקא בתקופה הראשונה רגל ימין היתה במאמצים מהיום, אין שום עדות של הפרעה שקרתה שם. הערכה שלי, שאחרי שהחלים בינתיים, אין קשר בין הדברים. ש. גם אם מדובר באיש צעיר ולא היתה לו בעיה לפני התאונה? ת. אני לא רואה קשר, לא לאור חלוקת הלחצים והמעמס על הרגל, אין שום תיעוד על הפרעה כלשהיא על הברך לאורך כל התקופה במסמכים שעמדו לרשותי, לא הייתי קושר בין הדברים.". (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 13, ש' 1- 9).

הנתבעת חקרה את המומחה בנוגע לתקנה לפיה קבע את הנכות, כדלהלן: "ש. בחוות הדעת שלך בחרת לקבוע את נכותו של התובע על פי סעיף 31ב'. בתקנות המל"ל ישנה תקנה ספציפית לפגיעה בקרסול, תקנה 48(3) מדוע בחרת לתת את הנכות דווקא על תקנה זו. ת. התקנה שאתה מתייחס מתייחסת אך ורק להגבלה בתנועה. במכלול פרק הקרסול על מרכיביו השונים, חלק רואים בצילום ובאולטרסאונד ובדיקות אחרות, לכן התקנה הזאת שהיא ספציפית לקרסול פחות מתאימה. ...ש. בכל הקשור להגבלה, מצבו הרפואי של התובע לא היה מצליח להיכנס בגדר 48(3). ת. מצאתי הגבלה קלה מאד. בעוד שהסעיף שאתה מצטט מעניק את הנכות בסעיף א' שלו להגבלה קשה וניכרת". המומחה חזר על עמדתו בזו הלשון: "ת. אני מאמין וחושב שהנכות המתאימה לו היא 10%. אתה יכול להשתמש באיזה סעיף שנוח לך. הסעיף שהשתמשתי בו הכי קרוב". (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 13, ש' 12- 20, 27- 28).

במסגרת סיכומיו, טען התובע כי הוא מקבל את קביעת המומחה ומשכך התייתרה הכרעה בנוגע לשיוך פגיעה בברך לתאונה נשוא התובענה, גם בשים לב לפגיעה קודמת ברגל ימין, שתועדה במסמך רפואי, מתנור ששקל 100 ק"ג שנפל על רגלו הימנית, והתובע התקשה לזכור זאת. הנתבעת טענה בסיכומיה כי היה מקום לקבוע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה, שכן המומחה מצא בבדיקה כי התובע יכול לעמוד על קצות האצבעות והעקבים וכי אין דלדול שרירים.

אמנם, אין חולק כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב (2) 164; ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, תק-על 95 (1) 1435; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (לא פורסם) ניתן ביום 24.11.05), ובית המשפט רשאי לסטות מקביעות המומחה אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170; ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח (2) 583), אך אין פירושו של דבר כי התערבות מעין זו תיעשה לכלל. במקרה דנא אין לסטות מהערכת המומחה, שכן הנתבעת לא הציגה טעם של ממש לסטות מקביעת המומחה אשר חזר על קביעותיו בחוות הדעת וביאר את הערכתו. מסקנתי זו מתיישבת עם ההלכה לפיה "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (לא פורסם), ניתן ביום 28.3.07; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 12.10.08).

בנסיבות אלה לא עלה בידי הנתבעת לסתור את קביעות המומחה ולפיכך לא מצאתי כל עילה שהיא להתערב בקביעותיו של ד"ר פרנקל. משכך יש לקבוע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית אורטופדית צמיתה בשיעור 10%.

הפיצוי

נזק לא ממוני

לתובע נקבעה כאמור נכות צמיתה בשיעור 10%. בנסיבות העניין, ובהתחשב בסמכות המוקנית לבית המשפט בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני קובעת כי על הנתבעת לפצותו בסכום של 19,547 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני ובכלל זה בגין ארבעה ימי אשפוז.

עיסוקו של התובע והפגיעה בכושר ההשתכרות

התובע הצהיר כי עובר לתאונה עבד כמנהלן ופרויקטור במרפאה של אביו יומיים בשבוע כשכיר, והשתכר כ-5,000 ₪ בחודש. במקביל לעבודתו במרפאה, בחודש אוגוסט 2009 פתח מסעדה בערד. התובע טעו, כי ניהל והפעיל את המסעדה חודשיים וחצי בלבד עד לתאונה ובכלל זה העסיק טבח, מנקה ומנהל משמרת בחצי משרה. לטענתו, הכנסותיו מהמסעדה בחודש בו אירעה התאונה הגיעו לסכום של 6,271 ₪ לאחר ניכוי ההוצאות, והוא צפה כי הכנסותיו מהמסעדה אף יעלו במשך הזמן.

התובע הצהיר, כי בעקבות התאונה נאלץ לשכור את שירותיו של עובד נוסף ולהגדיל את היקף המשרה של מנהל המסעדה ולפיכך טוען כי נגרמו לו נזקים כספיים. לשיטת התובע, היעדרותו המוחלטת מהמסעדה משך ארבעה חודשים הביאה להתדרדרות מצבה של המסעדה. התובע הצהיר כי עת שב להלך על רגליו בפסח 2010, ניסה לחזור ולתפקד במסעדה. בשל קשיים בתפקודו הגדיל את מצבת העובדים במסעדה. עוד טען, כי המגמה החיובית במסעדה נקטעה כבר בחודש דצמבר 2009, חודש לאחר התאונה.