לייזר ואח' נ' עיתון מעריב ואח'

החלטה

העד יוזמן כמבוקש, במסירה אישית על ידי התובעים.

טעמו של דבר הוא שלפי ס' 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") רשאי התובע להביא ראיות לסתור לאחר שהנתבע הביא ראיות להגנתו. על כן, העובדה שהעד המבוקש היה אמור מלכתחילה להיות עד מטעם הנתבעים, אינה גורעת מזכותם של התובעים לזמנו לעדות מכח ס' 18 לחוק, לאחר שהנתבעים ויתרו על העדתו.

כפי שציינתי בת.א. (ת"א) 21107/05 בן דיין נ' ידיעות אחרונות (פורסם בנבו), ס' 18 לחוק, המקנה לתובע בתביעת לשון הרע את הזכות להביא ראיות סותרות לאחר פרשת ההגנה, הוא הסדר ייחודי ומהותי, אשר הכללים לגביו שונים מאלה הנהוגים לגבי עדות הזמה כמשמעה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). בעוד שהבאת ראיות הזמה לפי התקנות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרי שהבאת ראיות סותרות לפי ס' 18 לחוק היא זכותו של התובע ואין לבית המשפט שיקול דעת למנוע זאת ממנו. לענין זה ראה בר"ע 228/75 דוד ברקן, עו"ד נ' יוסף תמרי ו-6 אח' פ"ד ל(1), 470 ,עמ' 471-472:

"מכאן שרשות נתונה לו לתובע מכוח החוק להביא ראיות סותרות, ואין הוא זקוק לרשות בית-המשפט להביאן. ומכאן אף גם זאת שאין בית-משפט מוסמך לשלול מאת התובע רשות שהוענקה לו בחוק. טענת המשיבים מס' 1 ו-2 לפנינו כאילו מותנית רשותו של התובע להביא ראיות סותרות, בתנאי מכללא שחייב הוא להניח דעתו של בית-המשפט תחילה כי הראיות שיביא אמנם יהיו ראיות לסתור את ראיות ההגנה - אין לה סמוכין בחוק : אם הראיות שהביא התובע "לסתור", לא היו, לדעת בית-המשפט, "ראיות סותרות", כי אז לא הצליח התובע בראיותיו לסתור את ראיות ההגנה ; אך אין לדרוש ממנו מראש להתחייב שיצליח. אילולא היה זה הפירוש היחידי הנכון של ההוראה האמורה בסעיף 18, כי אז כל ההוראה כולה היתה מיותרת לגמרי : הסמכות, ושיקול-הדעת, להרשות הבאת ראיות לסתור, כבר מוקנים לבית-המשפט, בכל תובענה אזרחית, מכוח תקנה 159 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי. אלא רצון המחוקק הוא שתובענה בשל לשון הרע תהא שונה מכל תובענה אחרת, גם בכך שהזכות להביא ראיות לסתור לא תהא תלויה בהסכמת בית- המשפט ולא מותנית בשיקול-דעתו. וההוראה שבסיפא של סעיף 18 אך מחזקת את הפירוש שפירשנו את הרישא : שמא תאמר שכשם שהתובע רשאי, אף ללא רשות בית-המשפט, להביא ראיות לסתור, כן גם בעלי-הדין האחרים יהיו רשאיים כך - בא הכתוב ללמדך שלענין הבאת ראיות נוספות מצד בעלי-דין אחרים, "הסמכות" היא בידי בית-המשפט "להתיר", וממילא מוקנה לו שיקול-דעת לאסור ; מה שאין כן לענין "ראיות סותרות" של התובע, שכשם שאין בידי בית-משפט סמכות להתירן, כן אין בידיו שיקול-דעת לאסרן."

על כן, אין מקום ליישם לגבי ס' 18 לחוק את המבחנים הנהוגים לגבי ראיית הזמה כמשמעה בתקנות, אשר מכוחן נתון לבית המשפט שיקול דעת האם להתיר או לאסור הגשתה של ראיית הזמה.

לכך יש להוסיף את העובדה שמדובר על פני הדברים בעדות חשובה, שראוי לשמוע אותה כדי להתחקות אחר האמת.

ניתנה היום, ד' תמוז תש"ע, 16 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: