ליברמן מור נ' הממונה על הגמלאות שירות הקבע

פסק דין

רס"ר אבישי קוריסקי נפל במילוי תפקידו ביום 20.7.04, במוצב צה"ל בצפון. המערערת בע"א 5102/10, מור ליברמן, הייתה ידועתו בציבור של אבישי ז"ל, והשניים אף עמדו להינשא זה לזו ביום 21.9.04.

סא"ל מור יהודה אלרז נפל במילוי תפקידו ביום 18.2.02, תוך כדי הסתערות על מחבל. המערערת בע"א 5103/10, אפרת זוהר, הייתה ידועתו בציבור של מור ז"ל.

שני הנופלים היו חיילים בשירות קבע בצבא ההגנה לישראל.

ועדת הערעורים לפי חוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה-1985 (ולהלן: חוק הגמלאות), דחתה את הערעור שהגישה כל אחת מן המערערות על סרובה של הממונה על תשלום גמלאות במחלקת פרט בצה"ל (ולהלן: הממונה) להכיר בזכותן לפי חוק הגמלאות. מכאן הערעורים שלפניי. מאחר ושני הערעורים מעלים שאלה משפטית זהה, אוחד הדיון בהם.

העובדות הרלבנטיות

מור ליברמן פנתה ביום 30.8.04, כחודש לאחר נפילתו של אבישי ז"ל, לקצין התגמולים, על מנת שיוכרו זכויותיה כידועתו בציבור של אבישי. ביום 13.2.05 דחה קצין התגמולים את התביעה, בטענה כי לא התמלאו התנאים הקבועים בחוק על מנת שתוכר כידועה בציבור. המערערת ערערה על החלטת קצין התגמולים בפני ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום, על פי הוראת סעיף 25 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (ולהלן: חוק התגמולים). ביום 24.9.08 קיבלה ועדת הערעורים את ערעורה של מור.

ביום 6.10.08, כשבועיים לאחר שהתקבל ערעורה הנ"ל, פנתה מור לממונה, בבקשה לקבל את פירוט כל הזכויות המגיעות לה מצה"ל. רק ביום 15.12.08 קיבלה מענה, לפיו זכאותה לקצבת שאירים נקבעת לפי חוק הגמלאות, אולם מאחר שחלפו למעלה משנתיים ממועד נפילתו של אבישי, הרי שעליה להראות כי האיחור בפנייה נבע מנסיבות שלא הייתה לה שליטה עליהן, שאם לא כן - התיישנה הפנייה, כעולה מהוראת סעיף 57 לחוק האמור. טענתה של מור, לפיה המתינה עד לסיום ההליכים להכרתה כידועה בציבור לפי חוק התגמולים נדחתה על ידי הממונה, מן הטעם שזכאותה לפי חוק הגמלאות אינה מותנית בהכרתה כזכאית לפי חוק התגמולים. משכך, עילת תביעתה נולדה ביום נפילתו של אבישי, 20.7.04, ולא ביום בו הוכרה כידועתו בציבור, היינו, 24.9.08. עוד קבעה הממונה, כי ההמתנה לפסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק התגמולים אינה בבחינת סיבה שלמערערת "לא הייתה שליטה עליה".

על קביעה זו של הממונה ערערה מור בפני ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום. הדיון בוועדה עסק בטענות המשפטיות בלבד, ולא נשמעו ראיות. ביום 10.1.10 קבעה ועדת הערעורים כי לאור לשון החוק אין מנוס מהקביעה כי זכותה של מור להגיש תביעה לפי חוק הגמלאות התיישנה, ולפיכך דחתה את הערעור.

אפרת זוהר פנתה לקצין התגמולים בתביעה להכיר בה כידועתו בציבור של מור ז"ל רק ביום 16.5.04, למעלה משנתיים לאחר נפילתו, מחמת מצבה הנפשי הקשה. קצין התגמולים דחה את תביעתה ביום 9.2.05, בקובעו כי לא נתמלאו התנאים להכרה בה כידועתו בציבור של מור. על החלטתו הגישה אפרת ערעור לוועדת הערעורים שליד בית משפט השלום, ביום 13.3.05. ביום 20.6.07 קיבלה ועדת הערעורים את ערעורה, וקבעה כי אפרת עמדה בנטל להוכיח כי הייתה ידועתו בציבור של מור. ביום 28.8.07 הגיש קצין התגמולים ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי ובמסגרתו ביקש עיכוב ביצוע החלטתה של ועדת הערעורים. ביום 8.9.08 הודיע קצין התגמולים כי הוא חוזר בו מן הערעור.

ביום 6.10.08, כחודש לאחר הודעתו הנ"ל של קצין התגמולים, פנתה המערערת לממונה וביקשה לקבל את פירוט זכויותיה המגיעות לה מצה"ל. ביום 15.12.08 השיבה הממונה כפי שהשיבה למור ליברמן, היינו כי חלה התיישנות על פנייתה לקבלת זכויות מכוח חוק הגמלאות, שכן עילת התביעה לפי חוק הגמלאות נולדה ביום נפילתו של מור ז"ל, היינו ביום 18.2.02, ולא ביום בו הפכה החלטת ועדת הערעורים לפי חוק התגמולים חלוטה, היינו ביום 8.9.08. גם אפרת ערערה בפני ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום על קביעה זו, וביום 11.1.10 נדחה ערעורה, מטעמים זהים להחלטה בעניינה של מור ליברמן.

החלטת ועדת הערעורים

ועדת הערעורים קיבלה את עמדת הממונה, לפיה אין קשר בין הכרה על פי חוק התגמולים, התלויה, בין היתר, בכך שהנפטר מת עקב שירותו הצבאי (תנאי שאינו קיים לצורך זכאות על פי חוק הגמלאות), לבין ההכרה כשאיר על פי חוק הגמלאות. תכלית חוק הגמלאות היא לאפשר תחליף הכנסה לשאיריו של משרת הקבע לאחר מותו, ולפיכך נקבעה הוראת התיישנות קצרה, על מנת שהתביעה תוגש על ידי מי שזקוקים להכנסה סמוך למועד בו נפטר משרת הקבע. מטרת החוק, כך קובעת הוועדה, הינה ליצור ודאות בכל הנוגע לתשלומים שישתלמו על פי החוק. בנוסף קבעה הוועדה, כי הממונה לא הייתה צד להליך שהתנהל בין כל אחת מן המערערות לבין קצין התגמולים. המדובר בשני גופים שונים לחלוטין, הפועלים מכוח חוקים שונים ועל פי סמכויות שונות. כל אחד משני החוקים קובע תנאים שונים לחלוטין לקבלת הזכויות על פיהם, וכן קיימים בהם הסדרים שונים לעניין הדרך להגשת תביעה, ערעור וכו'. מכאן שהמדובר בתביעות שונות לחלוטין ולזכאות לסוג אחר של זכויות המגיעות לתובעים על פי החוקים הללו.

עוד הגיעה הוועדה למסקנה, כי אין מתקיים החריג להוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 57, היינו, קיומן של נסיבות שלמבקש הגמלה לא הייתה שליטה עליהן. למערערות הייתה היכולת להגיש תביעה לממונה במועד, הן היו מיוצגות בידי עורכי דין, והא ראיה שהגישו תביעות נגד קצין התגמולים.

בכל הנוגע לאפרת, אמצה הוועדה את עמדת הממונה לפיה אין צורך לדון במצבה הנפשי ובטענה כי מצב זה מהווה סיבה להארכת המועד להגשת תביעה, שכן אין חולק כי החל מיום הגשת תביעתה לקצין התגמולים (16.5.04) יכולה הייתה להגיש תביעה גם לממונה, ומשחלפו למעלה משנתיים ממועד זה, הרי שהתביעה התיישנה. משזו הייתה עמדת הממונה בפני הוועדה, אצא מנקודת ההנחה כי עד למועד זה לא יכולה הייתה אפרת להגיש תביעה, ואסיר מן הפרק את פרק הזמן שעד לאותו מועד.

הטענות בערעור

לטענת המערערות, סעיף 57 לחוק הגמלאות קובע, כי "הזכות להגיש בקשה לגמלה תתיישן בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה". פרשנות סבירה ותכליתית של הוראה זו מביאה למסקנה, כי היום בו נולדה העילה אינו בהכרח יום פטירתו של משרת הקבע, וכי ניתן לכלול בתוך ביטוי זה קשת מגוונת של מקרים. לו ביקש המחוקק לצמצם את ההוראה למועד פטירתו של החייל, היה נוקט מילים מפורשות, היינו, הוראת ההתיישנות הייתה קובעת, כי הזכות תתיישן בעבור שנתיים מיום הפטירה.

והנה, מאחר שעל מנת שתהיינה זכאיות לתבוע על פי חוק הגמלאות, היה על המערערות לבסס את מעמדן כידועות בציבור של הנופלים, הרי שעד שלא הוכרו ככאלה בהליך שהתנהל מול קצין התגמולים, לא היה ביכולתן לבסס תביעה. מכאן, שאת הביטוי "מיום שנולדה עילת הבקשה לגמלה" יש לפרש כמוסב לא רק על יום פטירתו של משרת הקבע, כי אם גם על היום בו הוכרו המערערות כידועות בציבור של החיילים שנפלו, שהרי קודם לכן לא היה ביכולתן לבסס תביעה.

עוד טוענות המערערות, כי לו היו פונות לממונה בתוך תקופת השנתיים מיום נפילתם של בני זוגן, לא יכולות היו לזכות בזכויותיהן על פי חוק הגמלאות, שכן היקף הזכויות לפי חוק זה עשוי להשתנות במקרה שקיימת זכאות גם על פי חוק התגמולים. מכאן, שעילת הבקשה לפי חוק הגמלאות לא התגבשה בטרם הוכרו המערערות כידועות בציבור לפי חוק התגמולים.

בנוסף טוענות המערערות, כי בניגוד לזכויותיהם של בני משפחה של חייל שנספה, דוגמת הורים, בני זוג נשואים, יתומים ואחים, להם מוענקות הזכויות על פי החוקים הנדונים באופן אוטומטי, הרי שבכל הנוגע לבני זוג ידועים בציבור של חללי צה"ל, זכותם אינה מתגבשת עם מות בן זוגם, ותחילה עליהם להוכיח את היותם "ידועים בציבור", ועד להכרה במעמדם אין הם נחשבים כבני משפחתו של החייל שנפל ואינם נהנים מן הזכויות המוענקות לבני משפחות שכולות. ואם כך הוא, יש למנות את מרוץ תקופת ההתיישנות למן יום ההכרה ולא מיום נפילת החייל.