ליבוביץ נ' מדינת ישראל

           עניינו של ערר זה במסגרת הדיונית של בקשה לעיון חוזר, אשר נסבה על גובה ערובה שנקבעה כתנאי לשחרור ממעצר עד תום ההליכים. הערר מפנה את הזרקור להוראת סעיף 52(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים)).

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במ"ת 44863-09-16 מיום 18.3.2018 (כב' השופט ג' גונטובניק), בגדרה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 1.2.2018, ולפיה נדחתה בקשת העורר להקלות בתנאים שנקבעו לשם שחרורו לחלופת מעצר.

1. נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 19.9.2016 (אשר תוקן בהמשך) הכולל שלושה אישומים. כתב האישום מייחס לעורר את העבירות הבאות: לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); תיווך בשוחד לפי סעיף 295 לחוק (אישום ראשון); הלבנת הון לפי סעיף 3(א) ו-(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (אישום שני); גניבה בידי עובד לפי סעיף 390 לחוק ביחד עם סעיף 383(א) וסעיף 29(ב) לחוק; רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק ומרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק (אישום שלישי).

           הרקע העובדתי הצריך לענייננו זכה לפירוט רב במספר החלטות של בית משפט זה (בש"פ 2298/17 מיום 9.4.2017 – דחיית ערר על החלטת המעצר; בש"פ 7071/17 מיום 28.9.2017 – דחיית ערר על החלטה לדחות בקשה לעיון חוזר; בש"פ 6732/17 מיום 7.11.2017 - החלטה להארכת מעצרו של העורר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים). על כן, איני רואה לחזור על התשתית העובדתית של הפרשה מושא ערר זה.  בתמציתיות ייאמר כי כתב האישום חושף פרשת שחיתות רחבת היקף. העורר החל בשנת 2010 לעבוד כמנהל מרכז השליטה והבקרה בתאגיד מי אביבים 2010 בע"מ (להלן: התאגיד או מי אביבים) שבבעלות עיריית תל אביב-יפו. העורר הושאל לעבוד בתאגיד והופקד, בין היתר על חלוקת העבודה בין קבלני המשנה, שנדרשו לספק שירותים שוטפים למי אביבים, לאחר זכייתם במכרז. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר יחד עם עובדים נוספים בתאגיד, ביקשו וקיבלו שוחד בתמורה להקלות שהוענקו לקבלני המשנה; גנבו כספים מהתאגיד; וערכו רישומים כוזבים במסמכי התאגיד כחלק מההקלות שניתנו לטובת קבלני המשנה. בנוסף, העורר ביצע הלבנת הון אסורה בסכומי עתק שמקורם בעבירת השוחד ובהיקף מוערך של 5,634,000 ₪. יוער כי בהחלטה מיום 7.3.2018 בעניינם של העורר ומעורבים אחרים בפרשה, הורה בית משפט קמא למשיבה על הגשת כתב אישום מתוקן עד ליום 28.3.2018.

2. עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. יצוין לשם שלמות התמונה כי העורר נעצר ביום 18.7.2016 בפנמה, הוסגר ונעצר על-ידי משטרת ישראל בתאריך 30.8.2016. המשיבה, בבקשתה למעצר העורר עד תום ההליכים, טענה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, ועילה למעצרו, וכי קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה. נטען כי העורר יצא את הארץ, עת חש כי הוא עלול להסתבך בחקירות, ועזב לקובה, מדינה שאינה חתומה על הסכם הסגרה עם מדינת ישראל.

           העורר לא הכחיש קיומן של ראיות לכאורה נגדו ועילת מעצר, אך טען כי אין הצדקה למעצרו עד תום ההליכים ויש מקום לשחררו למעצר בית בפיקוח אלקטרוני.

3. העורר והמשיבה הגיעו להסכמה לפיה העורר ישוחרר למעצר בית בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח נוסף של שני מפקחים בבית אמו. בהחלטתו מיום 20.2.2017, בית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת בעניינו. זאת, לאחר שהתברר כי אמו של העורר, שנחקרה בפרשה כמי שהייתה מודעת בזמן אמת למעשי בנה, אינה כשירה לפקח עליו וכי המפקחים האחרים שהוצעו לא יוכלו לבצע את מלאכת הפיקוח במשך כל שעות היממה. משכך, מעצרו של העורר נמשך.

           על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, בו טען העורר כי נגד אמו לא הוגש כתב אישום בפרשה דנן וכי נמצאה כשירה לפקח עליו בהתאם להמלצת שירות המבחן. עוד ציין העורר, כי שאר המעורבים בפרשה שוחררו לחלופות מעצר. הערר נדחה ונקבע כי "ניסיון העבר מלמד כי יש קושי של ממש ליתן אמון בעורר ולפיכך בדין נקבע שלא ניתן להורות בענייננו על מעצר בפיקוח אלקטרוני שאינו כולל גם פיקוח אנושי הדוק בכל שעות היממה" (בש"פ 2298/17 הנ"ל)).

4. העורר הגיש לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר, אך המשיבה התנגדה לבקשת העורר וטענה כי מחומר מודיעיני שברשותה עולה כי העורר מתכנן להימלט מאימת הדין מיד לאחר שחרורו. על אף זאת, בית המשפט נעתר חלקית לבקשה, במובן זה שנקבע כי העורר יישלח למעצר בית בפיקוח אלקטרוני בכפוף, בין היתר, להפקדה בסך של  2,000,000 ₪ וחתימת כל אחד מהמפקחים על ערבות צד ג' בסך 500,000 ₪.