ליאור נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בי

פסק דין

רקע ועובדות:

תביעה למתן פסק דין המצהיר על בטלותו של פסק דין חלוט אשר ניתן ביום 24.2.05 בת.א. (שלום-חיפה) 2224/01 (להלן: "פסק הדין") ע"י כב' השופט א. גנון. יש בידי התובעת ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את פסק הדין, אשר ניתן על סמך מצגי שווא.

פסק הדין ניתן בתביעה (להלן: "התביעה הראשונה") שהגישה הנתבעת (להלן: "עמידר") נגד התובעת הגב' יעל ליאור (להלן: "התובעת" או "גב' ליאור") ונגד עיזבון אמה המנוחה, הגב' עליזה גבאי ז"ל. נושא התביעה הוא דירה השייכת לרשות הפיתוח ומנוהלת ע"י הנתבעת והנמצאת ברח' עבאס 46 בחיפה ובה התגוררה אמה המנוחה של התובעת כדיירת מוגנת (להלן: "הדירה") על פי חוק הגנת הדייר(נ"מ) התשל"ב – 1972, להלן: "החוק")

בקומת הקרקע, מתחת לדירתה של התובעת, מצויה דירה נוספת בה בתה של התובעת, הגב' נעמה ליאור (להלן: "נעמה") מתגוררת אף היא כדיירת מוגנת.

עמידר הגישה תביעת פינוי כנגד נעמה, ת"א (שלום חיפה) 18752/00 (להלן: "התביעה השנייה") בטענה כי השכירה את דירתה למר ירון נעים, נטשה בעצמה את הדירה ועברה להתגורר במקום אחר.

תביעה זו נדחתה ביום 9.7.07. בין היתר נקבע, כי החוקר מטעם עמידר לא היה עקבי בעדותו ו"בלבל באופן שיטתי בין דירת הנתבעת לדירה בה התגוררה אמה" (עמ' 4 לפסק הדין בתביעה השנייה). פסק הדין שם ניתן ע"י כב' סגן הנשיא השופט וגנר. התביעה שם נדחתה מחמת שעמידר לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה כלפי נעמה: נטישת הדירה והשכרתה לגורם אחר.

לא למותר לציין כי כב' השופט וגנר כתב כי אלמלא מצא לנכון לדחות את התביעה, היה מקום להפעיל את סעיף 132 (א) לחוק הגנת הדייר שעניינו אי פינוי מחמת הצדק.

בתביעה הראשונה, שעילתה טענת פלישה, עתרה עמידר לסעד של פינוי וסילוק התובעת מהדירה וכן תבעה תשלום דמי שימוש ראויים.

בפסק הדין זה נתקבלה תביעת עמידר במלואה. ניתן צו פינוי כנגד התובעת והושת עליה חיוב כספי בגין דמי שימוש ראויים. יחד עם זאת דחה כב' השופט גנון את הפינוי ל – 10 חודשים על מנת לאפשר לתובעת כאן להתארגן.

כב' השופט גנון המליץ לעמידר, להגיע להסדר שיאפשר לתובעת לרכוש את הדירה למרות פסק הדין..

הערעור אשר הוגש על ידי התובעת לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 1399/05) נדחה על פי פסק הדין מיום 10.4.2006, ואף בקשת הרשות לערער (רע"א 5883/06) שהגישה התובעת בבית המשפט העליון נדחתה, ע"י כב' השופט א. רובינשטיין ביום 19.3.2007.

בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי נתקבלה בהסתייגות ע"י כב' השופט י. כהן בבית המשפט המחוזי כאן ביום 3.7.2007.

התובעת טוענת כי, על אף שפסק הדין היה לחלוט, יש עימה טענות כבדות ומבוררות המצדיקות ביטולו של פסק הדין.

עיקר טענות הצדדים:

טענות התובעת

הראיות החדשות התגלו עם ניהול התביעה השנייה וקבלת פסק דינו של כב' השופט וגנר שהוא מאוחר לכל ההליכים אשר תוארו לעיל.

עמידר הציגה בפני בית המשפט בעת הדיון בתביעה הראשונה, מצגים מטעים בנוגע לזהות הנכס שבמחלוקת, אשר הובילו לקביעות עובדתיות שגויות וכתוצאה מכך ניתן פסק דין מקפח. מצגים אלו מקורם בטעות, אם לא בהטעיה, בזיהוי הנכס שבמחלוקת, טעות שנתפסה לה עמידר שעה שהחליפה בין דירת התובעת לדירת הבת נעמה המצויה כאמור באותו בניין. המידע השגוי מקורו בפקחי שטח וחוקרים פרטיים אשר החליפו בין התובעת ובין נעמה, ובין דירת התובעת לבין דירת הבת נעמה. הדו"חות אשר הציגה עמידר בפני בית משפט, מושתתים על נתונים המתייחסים לדירת הבת אך נטען לגביהם כי הם מתייחסים לדירת התובעת.

הראיה הראשונה למצגים המטעים שהציגה עמידר, מצגים שיסודם טעות בזיהוי הנכס שבמחלוקת, באה בכתב הטענות שהגישה עמידר לבית המשפט המחוזי בתשובה לבקשת התובעת לעיכוב ביצוע פסק דין, בקשה שהגישה התובעת לאחר דחיית ערעורה על פסק הדין ולרגל הליך בקשת רשות לערער של התובעת בבית המשפט העליון.

בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע, טענה עמידר כי התובעת כלל אינה מתגוררת בדירה שנים רבות (כפי שאף נטען בבית המשפט השלום), כך שבמילא אין בפינוייה כדי להסב לה נזק כלשהו. בית המשפט המחוזי הזדרז לקבל טענה זו ודחה בקשתה של התובעת לעיכוב ביצוע עוד בטרם ניתן לתובעת להשיב לתגובה כשבית המשפט המחוזי קובע שאין מדובר בפינוי התובעת בדירה בה היא מתגוררת.