לטינסקי נ' דורון ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד), לפיצוי בשל נזק גוף שנגרם לתובע בתאונת דרכים ביום 4.7.03. הנתבעים הודו בחבותם. התובע עבד כדוור ונדרס ע"י משאית בעת עבודתו. הוא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) אך מסיבות לא ברורות לא מוצו זכויותיו שם, לא נקבעה לו נכות מעבודה, אלא רק נכות כללית, והוא לא קיבל תשלומים שונים שעל פני הדברים נראה שהיו מגיעים לו. לא רק התנהלותו מול המל"ל היתה תמוהה – כך גם חלק ניכר מטענותיו במשפט זה. אף שהתביעה הוגשה לפי חוק פלת"ד, התובע טען לנכויות בתחומים שבהם לא מונה מומחה מטעם בית-המשפט. חישובים שונים שבסיכומיו מנוגדים לכללי החישוב המקובלים. בגין חלק מראשי הנזק מבקש התובע פיצוי כפל והוא מבקש שיפסק לו נזק בלתי ממוני תוך תעלמות מוחלטת מנוסחת החישוב שבחוק פלת"ד.

התובע טען בסיכומיו לכך שבעקבות התאונה נגרמו לו נכויות שונות, מעבר לנכות האורטופדית. אין בדעתי לפרט טענות אלה או להתייחס  אליהן. בתביעה המתנהלת לפי חוק פלת"ד, לא ניתן להוכיח נכות, או להוכיח קשר סיבתי של נכות לתאונת דרכים, שלא באמצעות חוו"ד מומחה המתמנה ע"י בית-המשפט. בתביעה זו מונה רק מומחה בתחום האורטופדי והתובע לא הוכיח נכות אחרת. לצורך הליך זה, נקבע מצבו הרפואי של התובע ע"י ד"ר ברוך עמרמי, שקבע לו נכויות זמניות של 100% ו- 50% במשך כשנה אחרי התאונה ומאז קבע לו נכות קבועה בשיעור 10% בגין פגיעה בכף רגלו השמאלית. מעיון בחוו"ד המומחה והתשובות שנתן לשאלות ההבהרה עולה, כי לדעתו התובע איבד את היכולת לעבוד בעבודות הדורשות הליכה מרובה, עמידה והרמת משאות והומלץ שיעבוד עבודה משרדית. עם זאת המומחה ציין שהתרשם בבדיקה מטווח מלא ויציבות מלאה בקרסול שמאל וכן ציין שהתובע מהלך ללא צליעה.

התובע יליד 1973, עלה ארצה מאוקראינה ב–1995 לאחר שלמד בבית-ספר מקצועי נגרות הבנין. הוא שוחרר מצה"ל שחרור מוקדם, כנראה בשל בעיית שמיעה ואח"כ עבד כדוור. לאחר שנפצע לא עבד במשך כשנתיים ואח"כ החל לעבוד בשמירה. הרושם שהותירה הופעתו בבית-המשפט היה אומלל. לאחר 15 שנים בישראל עדיין מתקשה התובע לדבר בעברית, כישוריו האינטלקטואליים נראים ירודים והופעתו גובלת בתמהונות. קשה לאדם שאלה כישוריו להשתלב בעבודה משרדית ונראה על פניו שכבר אין הוא מועמד מתקבל על הדעת לעבודה גופנית, מהסוג שאליו הוכשר באוקראינה. מהאמור בחווו"ד ד"ר עמרמי ומהתשובות שנתן ברור למדי שהתובע איבד את סיכויי עבודתו בעבודות שונות הדורשות כשירות לפעילות גופנית. בכל אלה ניתן היה לראות אינדיקציה להערכה שנכותו התפקודית עולה באופן משמעותי על 10% הנכות הרפואית שלו. אלא, שמול הערכה זו (שיש בה יסוד ספקולטיבי ברור), עומדות עובדות אחדות, המעוררות ספק בדבר תוקפה. בעת שנפצע התובע הוא הרוויח כ–4,300₪ בחודש. כשחזר לעבוד אחרי שנתיים החל לעבוד בשמירה. שכרו השתפר והלך הגיע ל5,500₪ ולעתים הגיע גם ל–9,000₪. שכר כזה הוא הרוויח בתקופות שבהן שולם לו שכר בגין עבודה של 350 שעות עבודה בחודש (ממוצע של כ–12 שעות ביום! – אף שלפי עדותו הוא עובד פחות מזה). זהו היקף עבודה מדהים המעיד על חריצות וכושר עבודה ולא מתיישב כלל עם הטענה שהוא סובל כיום מנכות תפקודית משמעותית. בשנת 2008 גם קיבל התובע רישיון נהיגה באופנוע והוא נהג באופנוע של חברו, שאול צברי וגם נפצע בתאונת דרכים, שבר את כתפו ונעדר מהעבודה 3 חודשים. עובדות אלה התגלו רק בחקירתו הנגדית ולא גולו קודם (גם לבא-כוחו, כדבריו במשפט) וככל שכיום או בעתיד תהיה פגיעה בתפקודו של התובע נותר ספק עד כמה ניתן לייחסה גם לתאונה המאוחרת (שתוצאותיה לא נבדקו ע"י המומחה). התובע טוען שלמעשה רמת תפקודו נמוכה ואין לראות בנתוני שכרו הממשי אינדיקציה ליכולתו האמיתית. חברו, מר צברי, הציג את התובע כעובד בעייתי מאוד שנזקק ל"פטרונותו" של מר צברי (שהיה מנהל בחברה שבה עבד התובע) ולעזרתו ב"כיסוי" על מגרעותיו. לעתים נדמה היה, שהעד רמז, שהשכר ושעות העבודה המפורטים בתלושי השכר הם פיקציה. ובכל זאת, התובע ממשיך בעבודה באותה חברה לאחר שמר צברי כבר אינו עובד שם מזה זמן.

לנתונים הסותרים ביטוי בטיעוני הצדדים: הנתבעים מסתמכים על שיפור שכר התובע ועל היקפי העבודה המרשימים שלו כאינדיקציה לכך שבפועל לא נגרם לו נזק וגם שנכותו התפקודית נמוכה יחסית. התובע מבקש לשכנע, שלמעשה נכותו התפקודית גבוהה מאוד ורק בזכות עזרתו של חברו, מר צברי, הוא שומר על מקום עבודתו. דומני שלאור הכנסתו של התובע בפועל ויכולתו לעבוד שעות כה רבות, קשה לראותו כמי שסובל בפועל מפגיעה תפקודית קשה. מצד שני, אין לי ספק שנותרה לו נכות אשר עלולה להגביל את כושר עבודתו בחלק ניכר מהמלאכות שלכאורה הולמות את כישוריו. בנסיבות אלה ונוכח נתונים סותרים, מצאתי לנכון להזקק לדרך החישוב הקונבנציונלית המקובלת בפסיקת בתי המשפט. את בסיס השכר של התובע אני מעריך ב – 6,500₪ והפסדיו לעתיד בגין הפגיעה בכושר השתכרותו הם מכפלת נכותו הרפואית (10%), למשך תקופה של 29.5 שנות עבודה שנותרו לו עד פרישתו כאשר הסכום מהוון ובסה"כ - 152,100 ₪.

סביר שבשנה אחרי התאונה לא עבד התובע בשל פציעתו, אף שחלק מהתקופה עמדה נכותו הזמנית על 50% בלבד. מדובר בתקופה שבה סבל התובע מתוצאות התאונה, עבר טיפולים רפואיים ומצבו הורע במהלכה מספר פעמים הוא אושפז ונותח. לעבודה כדוור בוודאי שלא היה יכול לשוב ועבודה אחרת, ספק אם היתה זמינה לו מיידית. במשך שנה נוספת אחרי התאונה לא עבד התובע. ספק רב בעיני אם הדבר היה מוצדק רפואית, אך סביר בעיני שאדם המאבד את מקום עבודתו בשל פציעה וממילא כישורי התעסוקה שלו מוגבלים, עלול להתקשות מאוד למצוא עבודה חלופית. במיוחד קשה הדבר על מי שאיבד מכושרו לעבודה גופנית. לכן נראה לי ראוי לייחס לתאונה גם מחצית מהפסד השכר של התובע בשנה השניה שלאחר התאונה. לפיכך הפסדי השכר שנגרמו בעבר לתובע הם 77,400₪ (במונחי אותה תקופה).

הנתבעת טוענת שיש לנכות מהפיצוי סכומים שקיבל התובע: דמי פגיעה בסך 10,252₪, גמלה בסך 4,178₪, גמלת אבטחת הכנסה בסך 12,033₪ וכן סכום של 22,708₪ כניכוי רעיוני בגין כספים שהיו משתלמים לתובע מהמל"ל בשל נכות בעבודה, אילו היה ממלא את חובתו להקטין את נזקו ומטפל כראוי בתביעתו למל"ל. טענותיה נראות מבוססת היטב בדין. סכומים אלה (המסתכמים נומינלית ב-49,171₪), שולמו או היו אמורים להיות משולמים לתובע בערך במקביל לתקופה שבה נגרמו לו הפסדי ההשתכרות שפורטו קודם (ובמידה ידועה, כתחליף להם), על-כן הסכומים ניתנים לקיזוז (49,171 -77,400 ) שיערוך ההפרש (28,229) יעשה מאמצע התקופה (1.7.2004) והפסדי השתכרותו נטו הם בסה"כ 40,274 ₪.

התובע מבקש פיצוי בגין הוצאות שונות בעבר ובעתיד. בצדק טוענים הנתבעים, שהוצאות ריפויו אמורות היו להיות משולמות לו ע"י המל"ל, שעפ"י דין הוא זכאי לקבל טיפול רפואי מקופ"ח ושממילא, לא יזקק לטיפולים רפואיים בעתיד (כעמדת ד"ר עמרמי). עם זאת, אך טבעי שאדם שנפצע בתאונה ועובר טיפולים וניתוחים אחדים במשך שנה יוציא בשל כך הוצאות חריגות שונות, שחלקן לא מכוסות ע"י קופ"ח (או מחייבות השתתפות עצמית כלשהי), או המל"ל. למשל, מכיוון שהתובע נפגע ברגלו, סביר שנזקק למוניות מעבר לרגיל. סביר שלא כל ההוצאות שהוציא התובע תועדו כראוי. בנסיבות המקרה מצאתי לנכון לפסוק לתובע סכום גלובאלי של 12,000₪ בגין הוצאות שונות שהוציא בעקבות פציעתו. התובע ביקש פיצוי בגין עזרה בבית בסך 624,000₪. לא מצאתי בסיס ממשי לקבוע לו פיצוי זה. במשך 7 השנים מאז שנפצע אין כל אינדיקציה שרכש בכסף עזרה בבית ובחוו"ד המומחה לא מצאתי בסיס להעריך שיעשה כן בעתיד.

ד"ר עמרמי ציין כי על התובע להשתמש במדרסים באופן קבוע. לא הופניתי לראיה ממשית על עלותם של מדרסים ועל מספר המדרסים שלהם יזקק התובע במרוצת השנים. על דרך האומדן אני פוסק לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪ עבור הוצאה זו.

התובע טען שבעקבות פציעתו התרחשו בחייו תהפוכות קשות: מצבו הכלכלי התדרדר, אשתו עזבה אותו, הוא לא עמד בתשלומי משכנתא ואיבד את דירתו, אמו של התובע חלתה בסרטן וכעת התובע סועד אותה.  כמופרט בסעיף 6 לסיכומי התובע, לא היה ביכולתו להביא קבלות בגין פרשיות אלה, אך הוא הביאן לידיעת בית-המשפט והוא מבקש שיפסקו לו בגינם פיצויים בדרך האומדנא בסך מצטבר של 500,000 ₪, סכום שבסעיף 77 לסיכומיו הוא  מכנה "פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון". על כך הוא מבקש להוסיף 150,000  בגין כאב וסבל שנגרמו לו בתאונה ובעקבותיה.

בהחלט יתכן שחיי התובע השתבשו מאוד אחרי התאונה. סביר שלתובע נגרם סבל רב אחרי התאונה, שהרי היו לו נכויות זמניות ניכרות במשך כשנה. סביר גם שנגרם לו נזק כלכלי כשהפסיק לעבוד. נזקים אלה הם תוצר של התאונה וראוי לפצות בגינם, אלא שלא ניתן לעשות כן בדרך שמבקש התובע, כפי שיפורט להלן. לא הובאו ראיות ממשיות שמהן ניתן לדעת כיצד נוצרה הסתבכותו הכלכלית של התובע, מה היה חלקו בה (לעומת חלקן של אשתו דאז ואמו – ככל שהבנתי הם חלקו משק בית משותף) ועד כמה ניתנות תוצאותיה לייחוס לפציעתו. ברור שהתובע לא מיצה את האפשרויות להקטין את נזקיו וסביר שגם זה תרם להסתבכותו הכספית. התובע נפצע בתאונת עבודה שהוכרה במל"ל, הגיש תביעה וקיבל דמי פגיעה. הוא לא ביקש קצבת נכות במסגרת של ענף נפגעי עבודה והניסיון להציל מפיו את הסיבה לכך לא העלה תשובה ברורה. לכאורה הוטעה התובע, ועקב אי הכרת החוק לא פעל כשורה, אך הדבר מוזר, שכן הוא היה מיוצג ע"י עו"ד בתקופות סמוכות והוא ביקש וקיבל קצבת נכות כללית. התובע גם איחר מאוד – וללא הצדק רפואי – לשוב לחיי עבודה. בנסיבות כאלה לא שוכנעתי מה היה היקפה של הסתבכותו הכלכלית וגם לא שהיא תוצר של פציעתו בתאונה. למותר הוא לציין שהמצוקות בחיי התובע (להבדיל ממחלת אמו, שלא ניתן לקשור סיבתית לתאונה) ככל שגרמו מהפציעה, הן אכן "נזק לא ממוני" שנגרם לו. בגין ראש נזק זה של כאב וסבל נקבע בחוק פלת"ד מנגנון חישוב מדויק. הפרמטרים הרלוונטיים לחישוב הם אחוזי נכותו הרפואית, גילו ומספר ימי האשפוז שאושפז ולפיהם זכאי התובע לפיצוי בסך 33,876 ₪  ולא לסכומים שאותם הוא תובע תוך התעלמות מוחלטת (ותמוהה) מהוראת הדין הרלוונטית.

 לאור זאת התביעה מתקבלת, התובעת תשלם לתובע סך של 268,250 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% (לאור הנוסח החדש של תקנה 512 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984) והאגרה ששולמה.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"א, 28 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: