לחוביץ יחיאל נ' הועדה המקומית ואח'

החלטה

1.בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

2.המבקשים הגישו את העתירה נגד המשיבות בה הם עתרו כי בית המשפט יורה למשיבות לבטל הפקעה שהוטלה בחלקתם. במהלך ישיבת 28.12.09, התנהל בין הצדדים משא ומתן, שבסופו הועלתה לפרוטוקל הצעת בית המשפט, לפיה:

"התוכנית תישאר כפי שהיא היום, ההפקעה על חצי מטר משטח החלקה של העותרים לצורכי צינור ניקוז תיוור בעינה, ההפקעה על מטר וחצי נוספים תבוטל ותירשם זיקת הנאה לזכות עיריית הרצליה לצורכי מעבר לתיקון ותחזוקה של הצינור כאשר במסגרת זיקת ההנאה יובהר גם כי העותרים לא יבצעו כל בנייה או שתילה או עבודות אחרות ובכלל זה נטיעה, שתילה, בניית מסלעה, גדרות ריצוף וכדומה שיפריעו למעבר של העירייה לצורכי תיקון ותחזוקה כאמרו. אם תרצה העירייה בעתיד להפקיע את יתרת הרצועה, היא תפרסם על כך הודעה והעותרים יהיו רשאים להעלות כל טענותיהם ביחס לפקעה כזו, והם אינם מוותרים על כל טענה שלהם בהקשר זה. אם תוגש עתירה נוספת שורות גם המשיבות על כל טענותיהם כפי שהועלו בכתבי התשובה" (ר' עמ' 2-3 לפרוטוקול הדיון).

באותה ישיבה הצהיר ב"כ העותרים כי:

"אני מסכים להצעה. אנו נשמור על המצב הקיים ולא נבצע כל בנייה נוספת".

הדיון נדחה כדי לאפשר לב"כ המשיבות להודיע לבית המשפט את עמדתן של מרשותיה ביחס להצעת הפשרה. ביום 10.1.10 הודיעה ב"כ המשיבות לבית המשפט כי:

"בהמשך לדיון המוקדם שהתקיים בבית המשפט ביום 28.12.09, מתכבדות המשיבות 1-2 להודיע לבית המשפט כי הן מקבלות את הצעתו כפי שנוסחה בפרוטוקול הדיון (עמ' 2 שורות 28-29 – עמ' 3 שורות 1-6) בכפוף להצהרת ב"ע העותרים (עמ' 3 שורה 11) ובכפוף למחיקת העתירה בהתאם – ללא צו להוצאות".

לאור ההודעה הזאת, ניתן אם כן ביום 10.1.10 תוקף של פסק דין להסכמה בין הצדדים.

3.המבקשים טוענים בבקשה הנוכחית, שהוגשה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט, כי המשיבות לא פעלו בהתאם לפסק הדין, ולא מחקו את הערת האזהרה הרשומה בפנקסי המקרקעין בגין ההפקעה. בתשובת המשיבות לפניית המבקשים בהקשר זה (מיום 22.12.10) ציינה ב"כ המשיבות כי המשיבות יפעלו בהתאם לפסק הדין לאחר שהמבקשים "יסירו את המבנים החורגים" וידאגו "להקים גדרות בגבול החלקה".

המבקשים טענו כי אין ולא היה מקום לדרישה זו של המשיבות. לטענתם, המצב בחלקה לא השתנה במשך עשרות שנים, והוא המצב שהיה קיים בה ערב פסק הדין. לטענתם, המשיבות ידעו את המצב לאשורו. הן לא העלו דרישה להריסת המבנים הקיימים ולגישת המבקשים – לו היתה מועלית דרישה כזו, הם לא היו מסכימים לה.

4.המבקשים טענו כי בהתאם לס' 6(1) לפקודת ביזיון בית המשפט, בית המשפט מוסמך לצוות על המשיבות לפעול. לגישת המבקשים, פסק הדין הוא ברור, והמשיבות אינן זכאיות להוסיף עליו תנאים. רשות ציבורית שאינה מכבדת פסק דין של בית המשפט פוגעת גם באמון הציבור ברשויות ציבוריות.

5.המשיבות השיבו לבקשה. הן טענו כי הסכם הפשרה נועד לצמצם במידת האפשר את הפגיעה הקניינית במבקשים, אך זאת ללא פגיעה בצינור הניקוז ובאפשרות לתחזק אותו ולטפל בו, ככול שיהיה בכך צורך. מפרוטוקול הדיון עולה, כך נטען, החשיבות של השטח הצמוד לצינור הניקוז, שצריך להיות פנוי לצורך תחזוקת הצינור. ב"כ המשיבות אף ציינה בדיון כי את החשיבות של האפשרות של המשיבות להגיע, ככול שיהיה בכך צורך, לצינור הניקוז עם מחפרון או טרקטורון. על בסיס הסכמות אלה ניתן פסק הדין, שכאמור נתן תוקף להסכמות הצדדים.

המשיבות טענו כי כאשר הן בקשו לבצע את המוסכם על פי פסק הדין, הסתבר כי בנויים מבנים בחלקה, המונעים הלכה למעשה את השימוש המוסכם של מעבר לתיקון ולתחזוקה של הצינור. לכן, נדרשו המבקשים להסיר את המבנים הללו, ולבנות גדרות בגבולות החלקה.

6.המשיבות טענו כי התנהגות המבקשים מהווה הפרה של ההסכם, או לכול הפחות התנהגות שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת בביצועו. לגישתן, הותרת השטח במצבו הקיים אינה מאפשרת מעבר בו, וההצעה לרשום זיקת הנאה נועדה לאפשר את תחזוקת הצינור באמצעות כלים כבדים. לגישת המשיבות, פסק הדין מטיל על המבקשים חובה לאפשר מעבר, ולענין זה אין רלוונטיות לשאלה האם המשיבות היו מודעות לקיומה של בנייה במקום אם לאו.

לגישת המשיבות, הם היו מודעות רק לחלק מהבנייה הקיימת בשטח. כך, הן לא היו מודעות לבנייה בחלק האחורי של החלקה, המונעת כל גישה לצינור. המשיבות טענו כי כל עוד ימנעו מהן המבקשים את הזכות להשתמש בשטח לצורך מעבר ותיקון, לא מוטלת עליהן החובה לשנות את המצב הקיים.

7.המשיבות טענו כי הליך ביזיון בית המשפט הוא הליך שיורי, ובמקרה דנן לא התקיימו הנסיבות המתאימות לעשות בו שימוש. במקרה דנן, היה על המבקשים לפעול בדרך אחרת לאכיפת הסכם הפשרה, ולא בדרך של הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

השימוש בפקודת ביזיון בית המשפט ייעשה רק כאשר פסק הדין שאכיפתו מבוקשת הוא ברור וחד-משמעי, ואין אוכפים באמצעות הפקודה פסק דין שאינו ברור, ומאפשר יותר מפירוש אחד. במקרה דנן, על פי הפרשנות לה טוענות המשיבות, פסק הדין חייב את המבקשים לאפשר את המעבר בשטח לצורך תיקון ותחזוקה של הצינור. על כל פנים, פסק הדין הוא למצער לא חד משמעי, והוא מחייב פרשנות. לכן, היה מקום כי המבקשים יפנו לבית המשפט במסגרת התדיינות אזרחית רגילה, שזו הדרך החמורה פחות לצורך ליבון שאלת הפרת ההסכם הנטענת.

דיון

8.ההלכה הפסוקה אשר התייחסה לשאלת אכיפתו של פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, קבעה כי: