לחדב ואח' נ' אסרף

החלטה

בפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ בן שלו בה דחה את בקשת המערערים (הזוכים בתיק ההוצל"פ) לחייב מחזיק (המשיב) בסכום שהוא שילם לחייב (המשיב הפורמלי) בניגוד לצו עיקול שהוטל אצלו במסגרת הליכי ההוצל"פ.

טענת המערערים היא כי הוטלו 2 עיקולים על כספים המגיעים לחייב בתיק ההוצל"פ, וזאת בעקבות מידע שקיבלו המערערים על כתב תביעה שהגיש המשיב הפורמלי נגד המשיב. בתגובה לצו העיקול הראשון טען המשיב שהוא אינו מחזיק בכספים המגיעים למשיב הפורמלי. לצו העיקול השני לא נמסרה תגובה.

בתביעה שניהל המשיב נגד המשיב הפורמלי, הגישו הצדדים הודעה לבית המשפט. על פי ההודעה התביעה נדחתה, ובהסכמה בוטלו העקולים שהטיל המשיב הפורמלי אצל המשיב. ההודעה לבית המשפט נמסרה בעקבות הסכם אליו הגיעו הצדדים ובו נכתב כי בני משפחתו של המשיב מוכנים לגייס סכום של 120,000 ₪ לכיסוי כל טענה כנגד המשיב (וחברה נוספת שהיתה נתבעת באותה תביעה). סכום זה שולם במעמד החתימה.

טענת המערערים היא כי בתשלום הסכום הנ"ל פעל המשיב בניגוד לצו העיקול ולפיכך ביקשו לחייב את המשיב, כמחזיק, בסכום שהוא שילם למשיב הפורמלי וזאת על פי הוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז – 1967.

המשיב טען כי צו העיקול הראשון שנמסר לו היה תקף ל- 3 חודשים ולאחר מכן הוא פג לכן לא ניתן על פיו לחייב אותו בסכום ששילם. צו העיקול השני לא נמסר לו או לב"כ כלל. מה שנמסר הוא רק הודעה ממשרדו של ב"כ המערערים שהוטל עיקול בצירוף תדפיס שאינו צו העיקול.

לגופו של ענין טען המשיב, כי לעיקול לא היה מלכתחילה על מה שיסמוך שכן מדובר על צפיה לקבל כספים ולא על זכות שניתנת לעיקול לפי חוק ההוצל"פ. כן טען המשיב כי ההסכם שלפיו נמסרה הודעה לבית המשפט שהתביעה תידחה מציין במפורש שהסכום ששולם למשיב הפורמלי שולם על ידי ילדיו של המשיב, שאצלם לא הוטל עיקול, ולא על ידי המשיב עצמו, לפיכך, לא ניתן לחייב את המשיב.

כב' הרשם דחה את טענת המשיב לפיה, מדובר בנכס שלא ניתן לעיקול שכן הזכות לקבלת כספים, כאשר הוגשה תביעה לקבלתם, מתגבשת עם התגבשות העילה ולא עם מתן פסה"ד וזאת בהסתמך על רצ"פ (מחוזי חיפה) 7940-05-09 אגבריה נ' בנק עסקי ישראלי בע"מ. ואולם דחה את הבקשה לחיוב המשיב מ- 2 טעמים:

הראשון, התביעה שהגיש המשיב נגד המשיב הפורמלי נדחתה ומכך ניתן להסיק שהמשיב הפורמלי לא קנה זכות כנגד המשיב (כב' הרשם ציין כי זו לא ההנמקה היחידה ואף לא העיקרית למסקנתו).

השני והעיקרי, הכספים שולמו על ידי בניו של המשיב ולא על ידי המשיב עצמו, והמערערים לא הצליחו לעמוד "בחובת הראיה ובנטל לשכנע ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי במועד שנתקבל העיקול אצל המחזיק אמנם היו אצלו נכסים של החייב..."

לאור מסקנתו הנ"ל לא דן כב' הרשם בשאלה האם צו העיקול השני הומצא כדין וכן לא דן בשאלה האם היה כלל צורך להמציא צו עיקול שני לאחר שהתברר, לטענת המערערים, שהתשובה לצו הראשון לא היתה נכונה וכבר אז הגיעו כספים מהמשיב למשיב הפורמלי.

על החלטה זו הוגש הערעור (ערעור בזכות לפי הוראות סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל). המערערים טוענים שטעה כב' הרשום בקובעו שיש לתת משקל לכך שהתביעה של המשיב הפורמלי נגד המשיב נדחתה. שכן, ברור שהדחיה היתה תוצאה של ההסכם לפיו קיבל המשיב הפורמלי 120,000 ₪. כמו"כ טוענים המערערים כי טעה כב' הרשם בנותנו משקל לאמור בהסכם לפיו ילדיו של המשיב שילמו את סכום הפשרה. שכן, מי שנהנה מהפשרה הוא המשיב עצמו ורעייתו שהעיקולים שהוטלו על נכסיהם בוטלו. כמו"כ טוענים המערערים כי אף אם בניו של המשיב שילמו את הסכום הרי הם פעלו כשלוחים של המשיב. עוד טוענים המערערים כי קבלת עמדת המשיב תאפשר לכל מחזיק שהוטל אצלו עיקול "לעקוף" אותו תוך שימוש בקרוב משפחה או איש קש לביצוע התשלום, יש למנוע תוצאה זו. המערערים טוענים עוד כי המשיב נמנע מלהביא את בנו לעדות ובכך לא עמד בנטל המוטל עליו.

המשיב ביקש להשאיר את החלטת כב' הרשם בעינה תוך שהוא חוזר על טענותיו לגבי עצם האפשרות להטיל עיקול על כספים שאולי יתקבלו מתביעה וכן על טענותיו בקשר לאי מסירת צו העיקול השני. המשיב מבקש לקבל את קביעות הרשם לפיהן לא הוכח שהמשיב הוא אשר שילם, ולא יתכן להפוך את בניו לשלוחים של המשיב ללא שהוא מינה אותם להיות כאלה.

הצדדים הסכימו שתינתן החלטה על סמך כתבי הטענות ולאחר עיון בהם באתי למסקנה שיש להחזיר את הדיון לכב' הרשם ע"מ שידון בשאלת תוקפם של צוי העיקול שהוטלו אצל המשיב ובמיוחד על מנת שיקבל נתונים מדויקים מהמשיב או מבניו כיצד גייסו את הסכום של 120,000 ₪ ששולמו למשיב הפורמלי ואלה נימוקי:

ראשית, עקב מסקנתו של כב' הרשם לפיה המערערים לא הצליחו להוכיח שבידי המשיב היו מוחזקים כספים של המשיב נמנע מכב' הרשם מלהחליט בתוקף צוי העיקול והאם הצו השני הומצא כדין. לאור מסקנתי לפיה המערערים עמדו בנטל הראשוני להוכיח שהמחזיק החזיק בכספים שהיו מגיעים למשיב, יש צורך לדון בשאלות אלה.

שנית ועיקר, לטעמי, עצם העובדה ששולם למשיב הפורמלי סכום של 120,000 ₪, ובעקבות התשלום הסיר המשיב הפורמלי את העיקולים שהוטלו על נכסים של המשיב, יש בה כדי להעביר את הנטל להוכיח שהכספים לא שולמו על ידי המשיב, אל כתפיו של המשיב. אין ספק שהנהנה העיקרי מביצוע התשלום היה המשיב שיכל למכור את דירתו לאחר שהוסר ממנה העיקול (ראה חקירתו בלשכת ההוצל"פ). ברור איפוא שהאינטרס לביצוע תשלום היה של המשיב. ברור גם שתוצאת התשלום היתה שתביעתו של המשיב הפורמלי נגדו נדחתה. לטעמי, די באלה כדי לקבוע שהמערערים עמדו בנטל הראשוני להוכיח שהיו בידי המשיב כספים של המשיב הפורמלי. משעה זו עובר הנטל על המשיב להוכיח כי הכספים ששולמו לא היו כספים שלו. על מנת להוכיח זאת יש לאפשר למשיב להמציא ראיות כיצד בניו השיגו את הסכום ששילם למשיב הפורמלי ואף להביא לעדות את בנו, אשר השיג לפי הנטען את הכסף, לחקירה בפני כב' הרשם על אופן השגת הכספים.

ברור שכל המידע על אופן השגת הכספים, ששולמו למשיב הפורמלי, נמצא אצל המשיב או ילדיו. הטלת הנטל על כתפי המערערים להוכיח שמדובר בכספים של המשיב ולא בכספים של ילדיו משמעותה הטלת נטל שכמעט לא ניתן לעמוד בו. התוצאה תהיה שבכל עיקול שיוטל אצל מחזיק ימצא המחזיק איש קש שיבצע תשלום ויטען לאחר מכן שלא הוא ביצע את התשלום אלא אותו איש קש. בכל מקרה כזה יקשה מאוד על הזוכה, שלטובתו הוטל העיקול, להוכיח שמדובר באיש קש שכן, כל המידע מצוי בידי מי שאצלו הוטל העיקול ובידי אותו איש קש. אינני קובע בשלב זה כי ילדיו של המשיב היו אותו "איש קש" ואולם לטעמי על המשיב עבר הנטל להוכיח שאין מדובר באיש קש. הוכחה כאמור תהיה הן בדרך של המצאת מסמכים בקשר לאופן השגת הסכום ששולם והן באופן של העמדת מי שביצע את התשלום לחקירה.

התוצאה היא איפוא שהערעור מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לכב' הרשם על מנת שיקבע למשיב מועדים להמצאת ראיות לכך שהסכום ששולם למשיב אכן שולם על ידי צד ג' (ילדיו) ולא על ידי המשיב עצמו, ולאחר מכן, ככל שמי מהצדדים יבקש זאת, חקירת הילד או הילדים שביצעו, לטענת המשיב, את העברת הכספים.

בשל התוצאה אין צו להוצאות וההוצאות שנקבעו בהחלטת כב' הרשם מבוטלים.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מההחלטה בדואר רשום עם אישור מסירה.