לוריא נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

העוררים הם בעל ואישה, אברהם ודבורה לוריא אשר נולדו בשנת 1931 בעיר פלובדיב בבולגריה. הם עזבו את בולגריה בשנת 1939 וב- 1940 הגיעו לפלסטינה. נסיבות חייהם של בני הזוג בתקופת המלחמה דומות, אך לא היה ביניהם כל קשר עד שלימים נפגשו ונישאו בישראל.

שני העוררים טוענים לעילת נרדפות בגדרה של הלכת הפחד וזאת בשל בריחתם החפוזה מבולגריה בשל פחדם מהגרמנים.

העורר טוען כי אביו שמע על הזוועות שעוללו הגרמנים ועל ליל הבדולח, פחד מכניסתם לבולגריה ולכן ברח. לדברי העוררת, אביה היה אזרח טורקי וכשנודע לו כי עומדים לגרש את הנתינים הזרים, מיהר לברוח בעצמו מבולגריה.

דין הערר להידחות.

במועדים הנטענים ע"י העוררים, בולגריה לא היתה עדיין תחת השראה נציונל-סוציאליסטית. ודוק, משפחות העוררים עזבו את בולגריה עוד לפני הוצאת צו הגירוש לנתינים זרים (מתייחס למשפחת העוררת) ואף זה ניתן ע"י השלטון הבולגרי ולא כציווי נאציונל-סוציאליסטי. יודגש כי גם תביעות של מגורשים ע"פ אותו צו, נדחו ע"י המשיבה וע"י בתי המשפט משום שלא ניתן לקשור את הגירוש למעשים נציונאל- סוציאליסטים, ראה למשל רע"א 7458/09 אידה שורץ נ' הרשות המוסמכת.

סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני קובע כי ההשראה הנאצית על בולגריה החלה בתאריך 6.4.41, מועד בו משפחות העוררים היו כבר מעל שנה בא"י.

כמו כן לא נוכל לקבל טענת העורר כי אביו ברח מבולגריה בשנת 1939 לאחר ששמע על ליל הבדולח ומעשי הזוועה של הנאצים ביהודים. כידוע ליל הבדולח התרחש בתחילת נובמבר 1938 וקשה לראותו מבחינה אובייקטיבית כעילה לבריחה מבולגריה, מה גם שעל פי הנתונים שמוסר העורר, המשפחה המשיכה לשהות בבולגריה חודשים ארוכים אחרי ליל הבדולח. באשר לזוועות אותן הזכיר העורר, מדובר בסוף 1939 או ראשית 1940 ובאותה עת לא התרחשו עדיין המעשים המזעזעים הנרמזים בדבריו.

אנו מקבלים דברי המשיבה כי נוכח העובדות ההיסטוריות הידועות כמפורט לעיל, לא הוכח היסוד האובייקטיבי הנדרש לתחולת הילכת הפחד.

אנו דוחים אפוא את שני העררים.

מזכירות הועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

פרופ' זהבי עו"ד ארבל

________ __________

ניתן היום, א' אייר תשע"א, 05 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: