לויתן נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

פסק דין

בפנינו ערר על החלטת המשיבה שהכירה בקשר הסיבתי שבין נרדפותו של העורר בתקופת השואה ולבין מחלת הסכרת ממנה סובל העורר בשיעור של רבע בלבד על חשבון הרדיפות.

המשיבה טוענת כי הכירה בעורר בדיוק על פי המלצותיה של ועדת המומחים בראשות פרופ' שני.

הצדדים אינם חלוקים בנקודה זו ויש לקבוע כי המשיבה אכן הכירה בעורר בהתאם למסקנות דו"ח ועדת שני אלא שהעורר טוען כי הדו"ח סטטיסטי וכי במקרה שלו אין לפסוק על פי הדו"ח ואין לעורר שום גורם סיכון מלבד גורם הדחק שחווה בילדותו עקב השואה וזו המחלוקת שהובאה לפתחנו.

הקריטריונים להכרה בחלק מהמחלות האופייניות לחתך האוכלוסייה עליו נמנים ניצולי השואה נקבעו בהמלצותיה של ועדת המומחים בראשות פרופ' שני .

מלאכתה של ועדת שני לא הייתה פשוטה,הרי במחלות סכרת,יתר לחץ דם ולב חולה ובשיעורים ניכרים (מאד) גם האוכלוסייה הכללית שלא חוותה על בשרה את השואה.

ועדת שני הייתה צריכה לבדוק עד כמה תרמו המחסור והדחק הנפשי בתקופת השואה להופעת המחלות ומהו שיעור התחלואה מול שאר חלקי האוכלוסייה שחולים באותן המחלות,בשיעור גבוה יותר ולפעמים דווקא בגלל שפע ודחק נפשי ממקור אחר.

החומר שעמד בפני ועדת שני היה רב גוני ומקיף. גישתה הבסיסית של ועדת שני הייתה "כיצד להכיר" בניצולים ולא "כיצד לא להכיר" בהם. מגישה זו ניתן להתרשם מקריאת הדו"ח ומהמסקנות והתיקונים שנעשו לאורך השנים.

ועדת שני עמלה ועשתה אבחנה בין ניצולי השואה מה"מעגל הראשון" ובין ניצולי השואה מה"מעגל השני" כאשר קבעה כי ניצולי המעגל הראשון ששהו בגטאות,במחנות ריכוז,באתרי השמדה או חיו חיי סתר בשטחי גרמניה היו חשופים לרמת דחק ולתנאים סביבתיים המשפיעים יותר על הופעת המחלות מאשר ניצולי המעגל השני.

אבחנה נוספת שנעשתה היא ביחס לקבוצות הגיל, ניצולי המעגל הראשון חולקו למספר קבוצות גיל בנות 10 שנים כל אחת,ככל שגיל הניצול היה נמוך יותר בעת תום השואה כך השפעתה על בריאותו רבה יותר וכך נקבע בטבלת המסקנות שבדו"ח.

אבחנות אלו נעשו על בסיס מחקרי כאשר בסופו של היום הגורם המשפיע ביותר על ההכרה בכלל ושיעור ההכרה בפרט של מחלה כזו או אחרת הוא מועד גילוי המחלה.

העורר טען כי איננו נושא סיכון "גנטי" שכן אין סכרת במשפחתו,לא הובאו ראיות על כך ואנו לא יכולים לקבוע כעובדה שאכן גורם סיכון זה איננו קיים.

כך גם לגבי "תנאי עבודתו" של העורר לגביהם טען שהם נוחים ברם עליהם אין אנו יודעים דבר וממילא ניתן למצוא חולי סכרת רבים גם בין בעלי המשרות "הנוחות".

אם רצה העורר להוכיח כי המלצותיה של ועדת שני אינן חלות לגביו וכי מדובר במקרה כה יוצא דופן עד שיש בו לסטות מהדין הקיים כלומר מגישת כל הערכאות הדנות בתחום המאמצות במידה רבה עד מוחלטת את מסקנות והמלצות ועדת שני,היה עליו להביא חוות דעת מלומדת ומפורטת בצירוף ניתוח מעמיק של גורמי הסיכון בכלל ושלו בפרט ולאפשר חקירת אותו המומחה .

דווקא במקרה של העורר ועדת שני מאפשרת הכרה ולו בשיעור של רבע למרות שספק אם לנרדפות בשואה יש קשר סיבתי כלשהו למחלת סכרת ממנה סובל וזאת מהסיבה שהמחלה אצל העורר התגלתה רק בשנת 1995,ממש ב"דקה ה-90" ואם רק הנרדפות בשואה היוותה גורם יחיד להופעת המחלה הרי היה מקום למצוא גילוי של המחלה אחרי עשור,שני עשורים,שלושה עשורים מתום השואה ולא 50 שנים לאחריה. משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 30 יום.

ניתן היום, י"ז אדר א תשע"א, 21 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

אהרון שדה, שופט

יו"ר הוועדה

דר' צבי בן-ישי