לוין נ' משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי ואח'

פסק דין

עניינה של העתירה בהחלטת משיב 1 שלא להכיר בעותרת כ"דייר ממשיך" בדירת הוריה המנוחים, שברחוב הרצל 24, בקרית עקרון (להלן: הדירה).

הורי העותרת התגוררו בדירה החל משנת 1971. בשנת 1993 נפטר האב, ובשנת 1999 נפטרה האם. סמוך לאחר פטירת האם, הגישה העותרת, ביחד עם אחיה ינון קעטבי, בקשה להכיר בשניהם כ"דיירים ממשיכים" בדירה. הבקשה נבחנה על ידי ועדת לגליזציה מרחבית של משיבה 2, על פי הקריטריונים ונהלי משיב 1, ועל יסוד ביקורים שנערכו בדירה במהלך 3 השנים שקדמו לפטירת האם (ביקורים אלה מכונים "ביקורי מעגל", וכך יכונו להלן). ביום 11.5.99 החליטה הוועדה לאשר לגליזציה ל"דייר ממשיך" לאח ינון, ולא הכירה בזכאותה של העותרת. להחלטה זו הגיעה הוועדה לאחר שמצאה כי מביקורי המעגל עולה מסקנה כי רק ינון הוא המתגורר בדירה. על החלטה זו לא הוגש ערעור, אשר על פי הנהלים ניתן להגישו לוועדת האכלוס העליונה במשיב 1. כתוצאה מכך הפכה ההחלטה חלוטה, והסכם שכירות נחתם בין משיבה 2 לבין ינון.

ביום 5.6.07 נפטר האח ינון. סמוך לאחר פטירתו הגישה העותרת בקשה למשיבה 2 להקנות לה זכויות חוזיות בדירה כ"דייר ממשיך". פעם נוספת התכנסה הוועדה המרחבית, ונדרשה לבחינת הבקשה על פי הקריטריונים והנהלים, ועל פי ממצאי ביקורי המעגל. ממצאים אלה, שנשענו על יסוד בדיקות מן התאריכים 14.6.01; 14.9.03; 22.5.04; 22.1.05 ו- 11.9.06, העלו, כי ינון התגורר בדירה בגפו, וכי העותרת לא התגוררה בה. הבקשה נדחתה הן מטעם זה, והן מן הטעם שעל פי הנהלים מוגבלת הזכאות להיחשב כ"דייר ממשיך" רק לדור הראשון שלאחר פטירת הדיירים המקוריים. ההחלטה הומצאה לעותרת ביום 18.7.07.

כעבור מספר חודשים, ביום 20.1.08, פנה משיב 1 לעותרת וביקש כי תמציא לו מסמכים שונים, כשהכוונה שעמדה מאחורי פנייה זו הייתה לאפשר לעותרת להביא בפני ועדת האכלוס העליונה את נתוניה המעודכנים ולאפשר לוועדה לדון בעניינה לאחר שתוצג בפניה תמונה עובדתית מלאה באשר למצבה ולנסיבותיה. המכתב, שנשלח לכתובת דירת הורי העותרת, הוחזר. ועדת האכלוס העליונה התכנסה, אפוא, לדון בעניינה של העותרת על סמך החומר המצוי בפניה, והחליטה כי אין מקום להקנות לעותרת זכויות חוזיות כ"דייר ממשיך" בדירה האמורה. ועדת האכלוס העליונה אימצה את נימוקיה של הוועדה המרחבית, כפי שפורטו לעיל. החלטה זו נושאת תאריך 1.4.08.

ביום 9.2.09 פנתה העותרת בעתירה מנהלית לבית משפט זה (עת"מ 1967/09), ובה ביקשה כי תבוטל החלטת ועדת האכלוס, וכי יינתן לה סעד הצהרתי הקובע כי היא זכאית להכרה כדיירת ממשיכה בדירה. במהלך הדיון בעתירה, שהתקיים ביום 16.5.10, לנוכח טענת העותרת כי לא ניתנה לה ההזדמנות להביא את עניינה בפני ועדת האכלוס העליונה, ועל פי הערות בית המשפט, הוסכם כי העתירה תמחק וכי העותרת תוכל להגיש ערעור בפני ועדת האכלוס העליונה, אשר תתכנס ותיתן החלטה חדשה בעניינה.

ביום 12.7.10, התכנסה ועדת האכלוס העליונה, ושבה ודחתה את בקשתה של העותרת. בפני הוועדה עמדו ממצאי ביקורי מעגל, אישור מרשם האוכלוסין על כתובות מגוריה של העותרת, בקשת העותרת, תצהירי שכנים והסכם גירושין אותו צירפה. בהחלטתה קבעה הוועדה כי העותרת, שהיא אחותו של הדייר החוזי בדירה, אינה עונה להגדרת "קרוב" על פי נהלי משיב 1; כי ביקורי מעגל שנערכו במרץ 2005 ובספטמבר 2006 מלמדים כי העותרת לא התגוררה בדירה עם הדייר החוזי, כי הדייר החוזי עצמו לא התגורר בדירה 5 שנים ברציפות טרם פטירתו, וכי כתובת מגוריה של העותרת - לפי רישומי משרד הפנים - סמוך למועד פטירתו של אחיה הייתה ברח' אגמיה בקרית עקרון, ולא ברח' הרצל שבו נמצאת הדירה.

החלטת ועדת האכלוס העליונה נשלחה לעותרת ביום 14.7.10, אולם מסיבות שלא הובררו לא הגיע ליעדו. במאמר מוסגר יוער, כי בכתב התשובה נטען על ידי ב"כ המשיבים, כי סמוך למועד משלוח המכתב התייצבה העותרת במשרדי משיבה 2 באזור מגוריה, והודיעה - במענה להחלטה האמורה - כי אינה מתכוונת לוותר על הדירה וכי מתכוונת היא להמשיך ולהתגורר בה. לנוכח טענה עובדתית זו, שגובתה בתצהיר מטעם עובדת חברת עמידר, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. אלא שלקראת הדיון בעתירה שב ב"כ המשיבים וערך בירור בעניין הנדון, והתברר כי אותה עובדת זוכרת בוודאות את התייצבותה של העותרת במשרדי משיבה 2 לאחר החלטתה הראשונה של ועדת האכלוס העליונה (היינו משנת 2008), ולא לאחר ההחלטה השנייה, נשוא העתירה שלפניי. ב"כ המשיבים חזר בו, כמובן, מטענת השיהוי ככל שהיא מתייחסת להחלטתה האחרונה של ועדת האכלוס.

בטרם אבחן את טענות העותרת, נסקור את הוראות הדין הרלוונטיות.

סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (שתחילתו נקבעה ליום 1.1.2013) קובע כי "דייר ממשיך" הוא בן זוג של זכאי שנפטר, וכן ילדו (ועוד שאינם רלוונטיים לענייננו), ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי. סעיף 4 לחוק קובע את זכותו של "דייר ממשיך" לשכירות בדירה ציבורית במקרה בו נפטר הזכאי, שהיה בעל הזכויות החוזיות לשכירות בדירה. משיב 1 הסדיר בנוהל משנת 2002, המכונה נוהל "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (ולהלן: הנוהל) את העניין הנדון. סעיף 2.10 לנוהל קובע מהם התנאים המצטברים בהם חייב לעמוד מגיש הבקשה על מנת שיוכר כדייר ממשיך. המבקש צריך להיות בן זוג של הדייר החוזי שנפטר, לרבות ידוע בציבור, או בנו/בתו או נכדו/נכדתו או הורהו, או מי שהדייר החוזי היה אפוטרופסו לפי מינוי של בית המשפט לענייני משפחה. מכאן, שאח או אחות אינם עונים על הקרבה המשפחתית הנדרשת. בנוסף, תקופת המגורים הנדרשת של מגיש הבקשה עם הדייר החוזי היא של 3 שנים רצופות. ועוד קובע הסעיף הנ"ל כי הדייר הממשיך וקרובו חייבים לענות על ההגדרה של "חסרי דירה" 5 שנים לפני פטירת הדייר החוזי. כמו כן נקבע בנוהל, כי מי שאושרה זכאותו כ"דייר ממשיך", לא ייחשב כ"דייר חוזי". רוצה לומר, לא יאושר דור שני של "דייר ממשיך", וזאת למעט מקרה בו נפטר הדייר הממשיך בתוך שנתיים ממועד זכאותו. סעיף 6 לנוהל קובע כי יש לבחון את מגורי הדייר בדירה באמצעות בדיקות מעגל במשך 3 שנים רצופות, ועוד נקבע בו, כי אין בסמכות הוועדה לאשר בקשות כשביקור המעגל הראה כי הדייר החוזי ו/או הדייר הממשיך לא גרו תקופה מסוימת בדירה.

מכאן, שעל מנת לזכות בהכרה כ"דייר ממשיך", היה על העותרת להיות קרובת משפחה בדרגה הנדרשת, להתגורר בדירה 3 שנים ברציפות עובר לפטירת הדייר החוזי המקורי, וכאמור, אין היא יכולה "לרשת" את זכותו של דייר ממשיך, כדור שני.

לטענת העותרת, היא התגוררה בדירה בין 1995 לבין 2001, למעט שנה אחת (2000/2001) שבה הייתה נשואה, והחל משנת 2001, למעט תקופות קצרות שאחיה (שהתאבד בדירה), לא אפשר לה להתגורר בה בשל התנהלותו האלימה. בכל הנוגע להחלטת הוועדה המרחבית משנת 1999, שכאמור עליה לא הוגש ערעור והיא הפכה חלוטה, נטען כי נאמר בה שהעותרת "אינה מופיעה בביקורי המעגל בשנים האחרונות וכיום חזרה לגור (לאחר הפטירה של האם)". מכאן הבינה העותרת כי מגוריה בדירה הוכרו, וכי על כן היא זכאית להכרה כ"דייר ממשיך". בכל הנוגע להחלטת ועדת האכלוס העליונה משנת 2010 נטען, כי זו התעלמה מהסבריה של העותרת לעובדה שלא נכחה בדירה בעת שנערכו ביקורי המעגל. לטענתה, היא עובדת בכל יום עד שעות מאוחרות, ואף נאלצת לעיתים להישאר ללון בבית אחותה בתל-אביב בשל צרכי עבודתה, ולפיכך ביקשה מאחד מאחיה להיות נוכח בדירה בעת שנערכו הביקורים. ועוד נטען, כי היה על ועדת האכלוס העליונה לזמן את העותרת לשימוע בעל פה, ולא להסתפק בבחינת טענותיה בכתב, וכי לו נהגה כך, הייתה מתרשמת כראוי מהסבריה של העותרת.

לא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטה נשוא העתירה.

עיון בהחלטה משנת 1999 (נספח ג' לכתב התשובה), אינו מותיר מקום לספק כי הבקשה להכרה כדייר ממשיך התקבלה לגבי האח ינון, ונדחתה לגבי העותרת. נאמר בה מפורשות כי הבן ינון התגורר עם ההורים מיום האכלוס (1971), ואילו העותרת אינה מופיעה בביקורי המעגל. אכן, מצוין כי היא חזרה להתגורר בדירה לאחר פטירת האם, אולם אין בעובדה זו כדי להקנות לה זכות של דייר ממשיך, מן הטעם שלא התגוררה בדירה 3 שנים ברציפות ביחד עם הדייר החוזי קודם לפטירתו, כנדרש על פי הנוהל. ואכן, תחת הכותרת "החלטת הוועדה", נאמר מפורשות כי מאושרת לגליזציה רק לאח, העומד בתנאים הנדרשים. בהמשך, נחתם הסכם שכירות בין משיבה 2 לבין האח בלבד (נספח ד' לכתב התשובה). טענת העותרת כי סברה לפי תומה שהוכרה זכותה כדייר ממשיך אינה יכולה לעמוד, אם כן.

אין העותרת יכולה להעמיד היום לביקורת שיפוטית, כעבור למעלה מעשר שנים, את ההחלטה הקובעת כי אינה "דייר ממשיך". כך גם אין היא יכולה להישמע בטענה שממצאי ביקורי המעגל הרלוונטיים לשנים שקדמו לפטירת אימה בטעות יסודם. בעבור זמן כה רב אין המשיבים יכולים לבחון טענות עובדתיות מעין אלה, והקושי אינו רובץ לפתחם.

משאלה הם פני הדברים, אין העותרת יכולה לזכות בעתירתה, שכן על פי הנוהל, אין "דייר ממשיך" ל"דייר ממשיך". לא למותר להוסיף, כי גם בעצם היותה אחות של הדייר הממשיך אין היא זכאית על פי הנוהל לזכויות חוזיות בדירה, שכן אלה יכולות להיות מוקנות, אם בכלל, לבן משפחה שהוא הורה, ילד או נכד.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי מסקנתה של הוועדה, לפיה העותרת כלל לא התגוררה עם אחיה במהלך השנים עובר לפטירתו, מעוגנת היטב בעובדות שהונחו בפניה, ואלה אינן מצטמצמות לביקורי המעגל בלבד. ראשית יש לציין, כי טענתה, לפיה הייתה מנועה מלגור בדירה במהלך התקופות בהן שהה בה האח, בשל התנהלותו האלימה, נסתרת בעובדה שהלה שהה בכלא בין השנים 2002 ו-2005, תקופה של קרוב לשלוש שנים (נספח טו לכתב התשובה). והנה ביקורי המעגל (נספח ו לכתב התשובה) מלמדים כי העותרת לא התגוררה בדירה, לא בשנת 2003 ולא בשנת 2004 (כפי שלא התגוררה בה גם בשנים 2005 ו- 2006, על פי דו"חות הביקורים). בשני הביקורים הללו נכח האח יוסי, ועימו תואם הביקור. קשה להעלות על הדעת, שלו התגוררה בדירה גם העותרת, לא היו המבקרים ערים לכך, או שהאח יוסי לא היה מציין זאת. בנוסף, בפני הוועדה עמד גם מכתבה של העובדת הסוציאלית שטיפלה באח ינון, מיום 30.11.06 (נספח ז' לכתב התשובה). במכתב, המופנה למשיבה 2, נאמר כהאי לישנא: "כיום ינון מתגורר לבד בבית המשפחה". כעולה מן המכתב, העובדת הסוציאלית הייתה מעורה בחייו של ינון, וציינה כי רק אח אחד עומד עימו בקשר ותומך בו, ומכאן מסקנה כי כשכתבה כי ינון מתגורר לבד בבית המשפחה, תארה את מצב הדברים לאשורו. לכך יש להוסיף את פלט הרישום במשרד הפנים המפרט את כתובות מגוריה של העותרת במהלך השנים מ- 1972 ואילך (נספח יג לכתב התשובה), ומהן עולה כי החל משנת 1979 אין היא מתגוררת בדירה. כך, למשל, בין השנים 2001 ל- 2007 התגוררה העותרת בתל-אביב, ברח' ישכון 9, והחל משנת 2007 היא מתגוררת ברח' אגמיה 8 בקרית עקרון. מנגד הציגה העותרת מכתבים של שכנים לדירה (נספח ג' לעתירה), בהם נטען כי העותרת התגוררה בדירה כל השנים, למעט בזמן שאחיה היה משוחרר מן הכלא. מעבר לכך שכבר ראינו כי ביקורי המעגל מן השנים הרלוונטיות סותרים טענה זו, הרי שקשה לסמוך ממצא כלשהו על מכתבים אחידים, הכתובים כולם באותו כתב יד, והחתומים על ידי אנשים שונים. מסמכים אלה אינם תצהירים (על אף שכך כונו בעתירה), ואין לייחס להם כל משקל לנוכח המפורט לעיל. לא למותר להעיר, כי בנוסף לאותם מכתבים, צורף תצהיר של אדם ושמו אליעזר גבאי, הטוען כי העותרת מתגוררת ברח' אגמיה 8 (כפי שמעיד גם הרישום במשרד הפנים), ולא ברח' הרצל שבו מצויה הדירה. יתרה מזאת, אותו מר גבאי מעיד בתצהירו, כי העותרת החלה להתגורר "בדירה" (והנה, אין לדעת לאיזו דירה בדיוק מתכוון הוא), לאחר מות אימה, בשנת 1999. דברים אלה אך מאשרים את מסקנתה של הוועדה המרחבית משנת 1999 שלא להכיר בעותרת כ"דייר ממשיך". כפי שראינו לעיל, מסקנה זו סותמת את הגולל על האפשרות להיעתר למבוקש בעתירה, בהינתן הנוהל שאינו מאפשר את "הורשת" הזכות של דייר ממשיך לדייר ממשיך דור שני, ובהינתן טיבה של הקרבה המשפחתית בין העותרת לבין הדייר הממשיך הקודם.

אין בידי לקבל את טענת ב"כ העותרת, לפיה חייבת הייתה ועדת האכלוס העליונה לשמוע את העותרת בעל פה. שימוע בכתב - שימוע הוא (וראו לעניין זה עת"מ (י-ם) 1175/04 שלומי שלמה נ' שר הבינוי והשיכון, פורסם במאגרים). מן ההחלטה נשוא העתירה ניתן להתרשם כי הטענות נדונו במפורט, וכי לא רק העובדות עומדות בעוכריה של העותרת, אלא גם עיקריו של הנוהל שאינם מאפשרים הכרה בה כדייר ממשיך דור שני.

סוף דבר, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.