לוין נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על גזר דינו של כב' השופט פלאח מבית משפט השלום בחיפה מיום 4.1.11 בת"פ 10037-10, לפיו הוטלו על המערער עונשים אלה: 10 חודשי מאסר בפועל; הפעלה בחופף של מאסר על תנאי של 10 חודשים מת"פ (שלום חיפה) מס' 10037-11-10, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים אם יעבור המערער עבירה של תקיפה, וכן חויב המערער בפיצויי המתלונן בסכום של 10,000 ₪.

כל זאת לאחר שהמערער הורשע על פי הודייתו בתקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.ע"פ 31640-03-13 הוא ערעורו של המערער, המלין על חומרת העונש בגזר הדין. ע"פ 17777-04-13 הוא ערעורה של המדינה המשיבה, על קולת העונש בגזר הדין. המערער עותר כי נקל בעונשו בכך שנבטל את עונש המאסר ונורה על הארכת המאסר המותנה. עתירת המדינה היא כי נחמיר בעונשו של המערער בכך שנטיל עליו מאסר בפועל לתקופה ארוכה יותר, ואת המאסר המותנה נפעיל במצטבר.

3.המערער יליד 1971, פרוד מאשתו, לבני הזוג 3 ילדים, ובין בני הזוג מתנהל הליך גירושין, בו נקבעו הסדרי ראייה של המערער עם ילדיו. קודם לפרשה הנוכחית, ארעו שתי תקריות בין המערער לאשתו, כמפורט בכתב האישום שהוגש נגד המערער בת"פ (שלום חיפה) מס' 10037-11-10.

ביום 23.9.10, כעס המערער על אשתו על כך שיצאה בבוקר מן הבית בלא להכין ארוחת בוקר. עקב כך הוא זרק עליה כלי אוכל שונים ובהם צלחות וכוסות שנשברו. על כך יוחסו לו עבירות של תקיפה סתם והיזק לרכוש במזיד, ככתוב באישום השני שבכתב האישום המתוקן בתיק הנ"ל.

ביום 31.10.10 תקף המערער את אשתו בכך שהיכה מכת אגרוף בראשה מאחור ונגח עם ראשו בראשה. כמו כן איים עליה כי יהרגה. על כך יוחסו לו באישום הראשון בתיק הנ"ל שלוש עבירות: תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, ותקיפה סתם. המערער הודה במיוחס לו באותו תיק, הורשע בעבירות הנ"ל, ובגזר הדין מיום 4.1.11 הוטלו עליו עונשים אלה: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים אם יעבור עבירת אלימות או איומים, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים אם יעבור עבירת גרימת נזק.

4.ביום 1.1.12הגיע המערער לבניין שברח רמב"ן 27 בחיפה, שם מתגורר אביה של אשתו. בהיותם במעלית נתגלע ויכוח ביניהם בקשר להסדרי הראייה של הילדים, ואז תקף המערער את חמו (המוגד כ"זקן", יליד 1937), באופן שהיכה אותו שלושה אגרופים בראשו ובפניו. כתוצאה מכך נגרמו לנפגע חבלות של ממש: פצע בקרקפת, המטומה תת עורית מסביב לעין שמאל, ואודם בעין ימין. את הפגיעה ניתן לראות בתמונות, המדברות בעד עצמן.

5.תחילה כפר המערער במיוחס לו. נקבע מועד לשמיעת ההוכחות, הוחל בשמיעת עדותו של האב, ומיד לאחר מכן חזר בו המערער מן הכפירה, הודה במיוחס לו בכתב האישום, הורשע בעבירות הנ"ל, ובית המשפט הורה כי יוכן לגבי המערער תסקיר של שירות המבחן.

בתסקיר מיום 11.12.12 סוקר את מהלך חייו של המערער ואת הסכסוך בין בני הזוג וההתדרדרות ביחסיהם. המערער הסביר כי המקרה אירע שעה שרצה לראות את ילדיו, והביע נכונות ומוטיבציה להיעזר בשירות המבחן. קצינת המבחן המליצה כי בית המשפט יאריך את המאסר המותנה ויטיל עליו צו מבחן מתאים. בתסקיר משלים מיום 14.2.13 מוסבר כי המערער השתלב בקבוצה טיפולית. הוא משתף פעולה באופן מלא,. אף כי הוא עדיין חש קורבן לגבי העבירה שביצע, הוא חפץ להמשיך בפעולת השיקום, ועתיד להשתתף בקבוצת המשך להעמקת הטיפול. על רקע זה, חזרה קצינת המבחן על עמדה והמליצה כי המאסר המותנה יוארך, וכי יינתן לגבי המערער צו מבחן לתקופה של שנה וחצי, במסגרתו יימשך התהליך הטיפולי כפי שייקבע ע"י הגורמים המקצועיים וקצינת המבחן. כמו כן הומלץ "כענישה גמולית צו של"צ בהיקף של 220 שעות."

כמו כן הוגש לערכאה הראשונה תסקיר משלים מיום 14.2.13. קצינת המבחן מפרטת כי המערער השתלב בקבוצת הכנה לקבוצה ייעודית בתחום מניעת אלימות במשפחה, ובמסגרת זו הוא ישתתף ב – 16 מפגשים טיפוליים. המערער משתף פעולה באופן מלא, אף כי עדיין יש בו תחושת קורבנות שלפיה הוא תופס את מעשיו. המערער מגלה מוטיבציה לעבור תהליך משמעותי ומעוניין לערוך שינוי באופן התנהלותו בקשר הזוגי ובכלל. שירות המבחן חזר והמליץ לשקול בחיוב את הפן השיקומי ולהאריך את המאסר על תנאי העומד נגדו, וכן להטיל עליו צו מבחן לתקופה של שנה וחצי בה יימשך הטיפול בו, וכן ענישה גמולית של צו של"צ בהיקף של 220 שעות, על פי תכנית מפורטת שתוגש לבית המשפט על ידי שירות המבחן למבוגרים.

6.בטיעונים לעונש שמה התביעה את הדגש על חומרת העבירה, תקיפת אדם זקן, כבן 75 שנה, וכן הפנתה לעונש המאסר המותנה בר ההפעלה. ב"כ המדינה ביקשה כי יוטל מאסר לתקופה ארוכה תוך הפעלת המאסר המותנה במצטבר. ההגנה הפנתה לכך כי הייתה זו "תקיפה ספונטנית", שארעה לפתע בעת שללא כל תכנון מוקדם המערער נתקל בחמו שסירב לאפשר לו לראות את הילדים, וכן כי מדובר באדם שאינו עבריין, שהמלצת שירות המבחן לגביו היא חיובית. הסניגור ביקש כי יוטל של"צ, והמאסר המותנה יוארך.

7.כב' השופט פלאח הסביר בגזר דינו כי מדובר בעבירה ה"פוגעת בשלום הציבור ובביטחונו"; דחה את הטענה כי מדובר בהתרגזות רגעית, וקבע כי "היה על הנאשם לשלוט ביצריו ולפעול בכל דרך חוקית ולא לקחת יוזמה פלילית ולתקוף את החם."

באשר לתסקיר, קבעה הערכאה הראשונה כי האמור בהם אין בו כדי להצדיק את הארכת המאסר המותנה, אולם יחד עם זאת, סבר כי "יש הצדקה לחפוף את המאסר המותנה לעונש שיוטל על הנאשם", הכל במסגרת מתחם הענישה ההולם את מעשי הנאשם, הנע בין 10 חודשי מאסר ועד 20 חודשים.

8.לאחר שנלקחו בחשבון השיקולים לחומרה ולקולא, הוטלו על המערער העונשים דלעיל.

לדעת המשיבה, הענישה קלה יתר על המידה במידה המצדיקה את התערבותנו, שכן המותקף מוגדר כ"זקן" על פי החוק; המחוקק ראה חומרה יתרה בעבירה של תקיפת זקנים, הראויים להגנה ולהתחשבות נוכח נפוצות העבירה ושאט הנפש שהיא מעוררת, ועל כן יש להתערב בגזר הדין, להחמיר בתקופת המאסר בפועל, וכן להפעיל את המאסר המותנה, במצטבר.

המערער חוזר ומסביר כי התקיפה ארעה שלא במתוכנן אלא במקרה, על רקע המצוקה והמתח בה היה המערער שרוי עקב הכשלת מאמציו לראות את ילדיו על פי הסדרי הראיה שנקבעו. כמו כן הוא שב ומפנה לתסקיר ולתסקיר המשלים.

9.בדיון בפנינו עלה פרט נוסף, שלא אוזכר בערכאה הראשונה. מסתבר כי המערער לוקה בתהליך מחמיר של עיוורון, ועל כך הוצגה בפנינו תעודת עיוור.

10.לאחר ששקלנו בדבר הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים.

הענישה שהוטלה בערכאה הראשונה נוטה בבירור לקולא. ראוי היה כי יוטל על המערער עונש חמור מזה שהוטל, כך לאור חומרת הפגיעה במתלונן, כמשתקף מן התמונות שהוצגו, בהתחשב בהרשעה הקודמת ובעונש המותנה שלא היה בו כדי להרתיע את המערער, וכן לאור הכלל כי את המאסר המותנה יש להפעיל במצטבר, אלא אם כן ראה בית המשפט שלא לעשות כן, מנימוקים שיירשמו. נימוקים כאלה עמדו לזכות המערער, במקרה דנן, אף כי בדוחק רב. התסקיר לגביו חיובי, ונראה כי הוא נוטל חלק בטיפול תוך היענות מלאה. עבירת תקיפת הזקן פשתה לאחרונה, ורבים המקרים בהם הם מותקפים במתוכנן, באלימות רבה כאשר הם חסרי הגנה, עד כדי התעללות. זאת ביקש המחוקק למנוע עד כמה שאפשר. לא זו אף זו - עבירת האלימות במשפחה הפכה למכת מדינה וראוי למגרה בענישה מחמירה. עוד לפני שני עשורים נאמר על ידי המשנה לנשיא (כתוארו אז), השופט אלון בע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פד"י מז(1) 81 (1993):