לוין ואח' נ' אביבי ואח'

החלטה

1.בפניי בקשה לדחייה על הסף של התביעה שכנגד שהגיש הנתבע והתובע שכנגד, רמי אביבי (להלן: "אביבי") נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק").

2.בגדרה של התביעה העיקרית הוגשה נגד אביבי תביעה לתשלום סך של 2,705,734 ₪ על ידי מי שהיו בעבר שותפיו העסקיים בחברת קרדיט קאר (97) בע"מ.

3.במסגרת התביעה שכנגד טוען אביבי כי שותפיו לשעבר, יחד עם הבנק, נקטו נגדו במעשי מירמה והונאה, הטילו עליו חובות לא לו ובסופו של דבר הביאו אותו להליכי פשיטת רגל.

4.יצויין כי במסגרת בקשה של אביבי לפטור אותו מאגרת התביעה שכנגד, ציינתי בהחלטה מיום 26.11.2009 כי:

"במקרה דנן, יש להבחין בשאלת העילה בין התביעה נגד המשיבים 1 ו- 2 [שותפיו של אביבי- ח.ב.] לבין המשיב 3 [הבנק- ח.ב.]. לו עמדה על הפרק תביעה נגד המשיב 3 לבדו, לא הייתי נעתר לבקשה, משום שסיכויי ההצלחה של התביעה נגד המשיב 3 קלושים עד מאוד, לנוכח העובדה שהמשיב 3 נטל פסק דין נגד המבקש, בלא שזה יטרח אפילו להתגונן מפני התביעה, ולכן קיים ספק רב אם בית המשפט ישעה לתביעה שכל מטרתה היא לבטל בדרך לא דרך את פסק הדין שניתן נגד המבקש לטובתו של המשיב 3. בהחלט ייתכן כי תעמוד למשיב 3 הגנה של מעשה בית דין."

ואכן, הבנק הגיש בקשה לסילוק התביעה שכנגד כלפיו מחמת קיומו של מעשה בית דין.

5.הבנק טוען כי הגיש בשעתו תביעה כספית נגד אביבי בבית משפט השלום בתל אביב וקיבל פסק דין בהעדר הגנה (ת.א. 65340/06). אביבי ביקש לבטל את פסק הדין, ואגב כך טען כלפי הבנק את הטענות המרכזיות שהוא טוען כלפי הבנק בתביעתו הנוכחית. הבקשה נדחתה, תוך שניתנה לאביבי אפשרות להפקיד סך של 250,000 ₪ כתנאי לביטולו של פסק הדין. אביבי ערער על ההחלטה וחזר על טענותיו נגד הבנק. הערעור נדחה. לאחר מכן ביקש אביבי לבטל את חובת ההפקדה וכן להאריך את המועד להפקדת הערבון אך בקשותיו אלה נדחו. אביבי ערער גם על החלטות אלה אך ערעורו נדחה, תוך שבית המשפט מציין כי מדובר במיחזור של טענות שכבר נשקלו בהליך הראשון ואין מקום לדון בהן מחדש. הערבון לא הופקד ופסק הדין נגד אביבי נותר על כנו. הבנק טוען כי בנסיבות אלה, יש לסלק את התביעה נגדו על הסף שכן ההחלטות האמורות יצרו מעשה בית דין והשתק פלוגתא.

6.אביבי מתנגד לבקשה. לדבריו, לא נוצר השתק פלוגתא משום שהוא איננו תוקף כיום את הפלוגתאות שנפסקו בהליך הראשון, קרי, את עצם חבותו כלפי הבנק, אלא מעלה שורה של עילות חדשות נגד הבנק, ובהן עילות נזיקיות, הפרת חובת נאמנות וגילוי נאות וכו'. כמו כן, לא מתקיימים התנאים הנדרשים ליצירת השתק פלוגתא, שכן כיום אביבי תובע פיצוי בגין נזקים שגרם לו הבנק. בנוסף, לא היה לו את יומו בבית המשפט ולא נערך דיון ענייני בטענותיו. אביבי מוסיף וטוען כי ההליכים הקודמים לא הסתיימו בקביעתו של ממצא פוזיטיבי, ובכל מקרה, לא התקיימו ארבעת התנאים הנדרשים על מנת ליצור השתק פלוגתא.

7.לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה שכנגד כלפי הבנק להדחות על הסף מחמת מעשה בית דין, מן הטעמים שיפורטו להלן.

8.אין ספק שהתביעה נגד הבנק נועדה למעשה בראש ובראשונה לקעקע את פסק הדין החלוט שניתן לזכותו של הבנק נגד אביבי, מכוחו חוייב אביבי לשלם לבנק סך של 2,400,000 ₪, גם אם אביבי תובע כיום מן הבנק נזקים עקיפים שנגרמו לו על פי הטענה בעקבות אותו פסק דין (הקלעותו של אביבי להליכי פשיטת רגל וכו').

9.פסק הדין המנחה בשאלה האם פסק דין שניתן בהעדר הגנה יוצר מעשה בית דין כלפי הנתבע, המבקש לקעקע את תוצאות פסק הדין נגדו במסגרת הליך חדש, הוא רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, תק-על 2009(1), 3239 , 3246 (2009). מפאת חשיבות הדברים, נביאם בהרחבה יתירה:

"במספר פסקי דין של בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים נקבע, כי מי שלא הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה שטרית או שבקשתו לרשות להתגונן נדחתה, לא יוכל לתבוע לאחר מכן, בהליך נפרד, את מי שהיה תובע בהליך הראשון להחזרת סכום השטר בעוררו שוב את שאלת החבות על פי השטר משום שזו הפלוגתא העיקרית שהוכרעה בהליך הראשון ... בפסק דינו של סגן הנשיא ר' כרמל ב-ת"א (שלום ירושלים) 7512/05 קלימי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 19.11.2006) נקבע כי הנתבעים בהליך הראשון, שעניינו תביעה שהגיש בנק לסכום קצוב בעילה חוזית, צריכים היו להעלות את טענותיהם המהוות את בסיס עילתם במסגרת ההליך הראשון שכן טענות אלה היו חיוניות ונחוצות להגנתם. נקבע, כי פסק הדין שניתן לאחר שנמחק כתב הגנתם של הנתבעים ושקיבל במלואה את תביעת הבנק, הכריע את הפלוגתא העיקרית במפורש או מכללא והקים ממצא שלא ניתן לסתרו. בפסקי הדין הנזכרים עובר כחוט השני הרעיון לפיו הכרעה בפלוגתא העיקרית שעניינה בעצם חבותו של הנתבע על פי פסק הדין הראשון, שניתן בהעדר הגנה, יוצרת השתק. כך, למשל, ציינה השופטת מזרחי בעניין אטיאס כאשר הגיעה לכלל מסקנה כי קיים בסיטואציה כזו השתק פלוגתא:

 "...שהרי אחרת לא תהא כל משמעות להתדיינות הקודמת, אם גם הפלוגתא העיקרית אינה 'סגורה', וגם לא מתקיים השתק עילה. אם כך יהא המצב, אזי הנתבע בהתדיינות הקודמת יבחר לו את הזמן להתדיין כפי נוחיותו. ירצה - יתגונן, לא ירצה - ימתין להזדמנות נוחה, ואז חרף ההתדיינות הראשונה, בהסתמכו על עילת תביעתו (שכאמור אינה חסומה) יוכל להביא לביטול תוצאות ההתדיינות הראשונה. מסקנה כזו היא בלתי מתקבלת על הדעת, ואינה מתבקשת ע"י עקרונות של צדק"

דברים ברוח דומה (אמנם - בדן יחיד) נמצא בהחלטה של השופטת ארבל בעניין צבעוני, שעובדותיו דומות לענייננו. באותו מקרה הגיש הבנק נגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חובה בחשבון. הנתבעת לא הגישה בקשת רשות להתגונן, ניתן נגדה פסק דין שחייב אותה בסכום התביעה, וננקטו הליכי הוצאה לפועל. הנתבעת הגישה, באיחור, בקשה לביטול פסק הדין ובקשה זו נדחתה. כעבור מספר שנים הגישה מי שהיתה הנתבעת בהליך הראשון תביעת נזיקין נגד הבנק בה ביקשה החזר הכספים שחויבה בהם בהליך הראשון. בבקשה זו טענה, בין השאר, שההלוואות שהיו בחשבון הוצאו ממנה במרמה על ידי בעלה שרקח קנוניה עם פקיד הבנק. בית משפט השלום דחה את התביעה על הסף בשל השתק עילה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. לא ארחיב כאן בעניין הדעות השונות שהובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואציין רק כי הערעור נדחה. בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת לבית משפט זה נדחתה כאמור על ידי השופטת ארבל שקבעה כך:

"...בקרב השופטים היתה תמימות דעים כי היה על המבקשת להעלות את טענותיה בנוגע לנסיבות קבלת ההלוואות במסגרת התגוננותה בפני התביעה בהליך הראשון וכי משלא עשתה כן, ניתן לראות באי הגשת כתב ההגנה מטעמה משום הודאה בטענות המשיב שהועלו בכתב תביעתו. משניתן פסק דין בהליך הראשון הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין, אף אם פסק הדין ניתן ללא בירור לגופו של עניין בהעדר הגנה. אשר לסוג ההשתק שנוצר, תביעתה של המבקשת מבוססת על עילה זהה ביסודה לעילת תביעת הבנק. כך נקבע כממצא עובדתי על ידי בית משפט השלום. לפיכך, קיים בין הצדדים השתק עילה, אפילו היתה המבקשת נתבעת בהליך הראשון ולא תובעת, שכן מדובר באותו עניין -תשלום יתרת 3 ההלוואות - שכבר הוכרע (ראה בעניין זה נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), בע' 304). לדעתי, קיים כאן גם השתק פלוגתא, שכן כאמור, נסיבות החתימה על ההלוואות הועמדו בלב המחלוקת העובדתית שהוכרעה בתוצאה הסופית של פסק הדין שניתן בהליך הראשון, בהעדר הגנה." בעניין חזן הנזכר ציינה השופטת ארבל, בדחותה את בקשת רשות הערעור: "גם על-פי הלכת יחזקאלי [הלכת אליהו, מ.נ.], ברי הוא שפסק הדין בסופו של ההליך יוצר מעשה בית דין. אחרת, הנתבע, אשר בקשת הרשות להתגונן שהגיש נדחתה, יוכל לתבוע את התובע בהליך הקודם בתביעה עצמאית, שבה הוא יצא כנגד הקביעות שהיוו את הבסיס ההכרחי לפסק הדין שניתן בסדר דין מקוצר. תוצאה כזו תאיין את מטרת סדר הדין המקוצר, ותביא לריבוי מיותר של התדיינויות".

... מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי. ...

בענייננו, פסק הדין שניתן לטובת הבנק בהתדיינות הראשונה הכריע בפלוגתא העיקרית שהיתה נושא ההתדיינות בין וינשטיין ובין הבנק. אין לפרשו אלא כקביעה, כי וינשטיין חבה על פי החשבון שבבעלותה. פסק דין זה מונע מוינשטיין לשוב ולהעלות בהתדיינות השניה טענות החותרות תחת ההכרעה בפלוגתא זו תוך ניסיון לאיין את תוצאות פסק הדין, כפי שניסתה לעשות." (ההדגשות אינן במקור).

דברים אלה יפים אף לעניננו. אין זה מתקבל על הדעת כלל ועיקר כי נתבע שלא התגונן במועד מפני תביעה שהוגשה נגדו, או שהגנתו נדחתה מטעם זה או אחר, ינסה להפוך את הקערה על פיה בהליך חדש שבו הוא הופך להיות התובע, ובעל ריבו, התובע בהליך הראשון, הופך להיות הנתבע בהליך החדש.

10.נסיונותיו של אביבי לאבחן את הלכת רלה וינשטיין הנ"ל נדון לכשלון: אמנם, הוא לא הגיש בקשת רשות להתגונן, אך הלכת רלה ויינשטיין הוחלה באופן מפורש גם על מי שלא טרח לבקש רשות להתגונן, שהרי אין כל הגיון להיטיב את מצבו של מי שלא ביקש רשות להתגונן לעומת מי שטרח ועשה כן; כמו כן, אביבי ביקש לבטל את פסק הדין בהליך הראשון ואגב כך שטח בהרחבה את טענותיו נגד הבנק לגופו של ענין, כך שטענותיו נבחנו על ידי הערכאות שדנו בתביעה הראשונה, ממש כשם שהיה נעשה אילו התגונן במועד.