לויטל נ' אטלס (י. שבו) קייטרינג ואירועים בע"מ

פסק דין

התובע מספק שירותי כוח אדם. הנתבעת מנהלת ומפעילה אולם אירועים. הצדדים נקשרו בעסקה במסגרתה התחייב התובע לספק לנתבעת כוח אדם. בכל הקשור לתשלום עבור הוצאות הנסיעה של העובדים הוסכם כדלקמן: "אנו נגבה מכם 28 שקל לכל שעת עבודה .... למחירים הנ"ל יתווספו הוצאות נסיעה בשיעור 50% אל מקום העבודה וחזרה (בתחבורה ציבורית / מוניות). [לגבי עלות הנסיעות תתווסף תוספת בשיעור 10% בלבד הכוללת ביטוח לאומי למעסיק]".

הצדדים פעלו בהתאם להסכמה כאמור, כאשר מעת לעת הם נהגו לערוך התחשבנות בכל הקשור לתשלום הוצאות הנסיעה, כך – לטענת התובע – עד לחודש ספטמבר 2009. במועד זה חל לטענת התובע שינוי. התובע העיד: "בספטמבר הם עבור לירושלים לאחר שמצאו שם דירה, אז סוכם במפורש גם באמצעות מסמכים בכתב וגם עם החשבת שגית, סוכם שהנסיעות ישולמו במלואם על ידי הנתבעת. זה היה בספטמבר 2009. ממועד זה אני לא משתתף בעלות נסיעות. אין לי שום הסכם שבו אני משתתף בנסיבות, נסיעות זה לא עליי" [עמ' 1, ש' 25 – 28].

העובדים הגישו בבית הדין האזורי לעבודה תביעה כנגד התובע, במסגרתה הם תבעו תשלומים שונים, בין היתר תשלום הוצאות נסיעה. בהסכם גישור שנערך בין העובדים לתובע נקבע שעל התובע לשלם לכל אחד מהם סכום מסוים, כאשר בכל הסכם נקבע מהו שיעור הפיצוי עבור הנסיעות, ביחס לסכום הכולל ששולם לכל עובד. הנתבעת לא הייתה חלק בהליך המשפטי כאמור. לאחר התשלום עתר התובע בתביעה הנוכחית, במסגרתה הוא מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו מחצית מהסכום ששולם על ידו בגין הנסיעות.

מנהל הנתבעת אישר שבשלב מסוים – בחודש ספטמבר 2009 – נערך שינוי בכל הקשור לסוגיית הנסיעות. מר שאבו העיד כדלקמן: "התובע פנה אלי וביקש שאוריד ממנו את ההתחשבנויות של הנסיעות. אמרתי לו שאין בעיה ושאני מוריד את זה ממנו, ושהוא יתן את החלק שלו ואני אתן את החלק שלי, כלומר, חצי חצי. אני נותן 150 והוא 150. זה גן אירועים, הייתי לוקח את שלושת האנשים בהסעה בחזרה באחת בלילה ומשם מונית כלומר לקחתי על עצמי את החזרה, כי התובע טען כי החזרה עולה הרבה. הסכמתי אתו ואמרתי לו שחזרה עליי" [עמ' 4, ש' 1 – 6]. מר שאבו הדגיש: "לא נכון שהיה סיכום שבשלב מסוים הכל עליי" [עמ' 4, ש' 8]. "לא היו דברים מעולם לגבי הסכמה לא טוען התובע" [עמ' 4, ש' 13].

לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להידחות. לא הונחה בפני תשתית עובדתית המעידה על שינוי של הסכם ההתקשרות לפיו הנתבעת תשא במלוא עלויות הנסיעה. מדובר בטענה בדבר הסכמה בעל-פה שעומדת בניגוד להסכמה בכתב, ואין די בטיעון כללי מצד התובע לצורך ביסוס והוכחת הסכמה נטענת כאמור. לא הוצגה תכתובת מניחה את הדעת אשר יש בה כדי לתמוך בהסכמה הנטענת כאמור (אין די בכיתוב "גמר חשבון" על שובר ההמחאה, נספח 1 לכתב התשובה; ר' גם תשובת מר שאבו, עמ' 4, ש' 12 – 13; נספח זה הוצג למנהל הנתבעת בדיון, וכתב התשובה לא היה מצוי ברשותו לפני מועד הדיון), ולא עלה בידי התובע להסביר איזה אינטרס כלכלי היה לנתבעת לקבל על עצמה הסכמה כאמור, אשר עומדת בניגוד להסכמה בכתב ועלותה הכספית לנתבעת היא משמעותית. כמו כן, טענת הנתבעת לפיה היא נשאה בפועל בעלויות החזרה של העובדים לביתם מהימנה עלי והיא לא נסתרה [ר' גם סעיף 4 לתצהירו של העובד איברהים, נספח ו' לכתב ההגנה].

מעבר לאמור, אף אם הייתה מתקבלת גרסת התובע בגבר קיומה של הסכמה מאוחרת כאמור (טענה שלא מצאתי מקום לקבל), לא עלה בידי התובע להוכיח מהי עלות הנסיעה בגינה יש לחייב את הנתבעת. בכל הקשור לסוגיה זו, אין די בהצגת הסכמי הגישור שנערכו בין התובע לבין העובדים. הנתבעת לא הייתה צד להליך המשפטי האמור כאשר בהסכמי הגישור אין כל פירוט ביחס להרכב הסכום, על כל הכרוך והמשתמע מכך.

על כן, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ע"ס 750 ₪, בתוך 30 יום.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ד, 21 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: