לויטה ואח' נ' נוימן ואח'

החלטה

1. תביעה ותביעה שכנגד בקשר ליחסי שכירות.

התובעים והנתבעים שכנגד, ה"ה לויטה (להלן: המשכירים) השכירו בית ביישוב שבי שומרון לנתבעים ולתובעים שכנגד, ה"ה ניומן (להלן: השוכרים).

יחסי השכירות החלו בספטמבר 1999, והסכם השכירות הוארך מידי פעם.

ביום 15.12.05 הגישו המשכירים לבימ"ש השלום בירושלים תביעה, בסדר דין מקוצר, לפינוי השוכרים מהמושכר ולתשלום סכומים אשר לטענתם נותרו השוכרים חייבים עבור שכר דירה, עד חודש נובמבר 2005 (א 12196/05; להלן: התביעה בירושלים).

השוכרים הגישו בקשת רשות להתגונן ובה טענו כי אינם חבים בתשלום שכר הדירה, כיוון שמערכות החשמל והמים במושכר לא היו תקינות, ועל כן לא ניתן היה להתגורר בו. עוד טענו השוכרים כי בשל התקלות במערכות החשמל והמים נגרמו נזקים לתכולת דירתם בסכום שעולה על הסכום שתבעו המשכירים.

בקשת הרשות להתגונן נדחתה, בהחלטתו של כב' הרשם פוני, מיום 7.2.06 (להלן: החלטת הרשם). בהחלטת הרשם נקבע כי השוכרים לא פירטו כנדרש את טענות ההגנה שלהם, מעבר לתצהיר לקוני, במידה שאינה מספקת למתן רשות להתגונן. עוד צויין בהחלטת הרשם כי השוכר העיד שהשוכרים שכרו דירה נוספת בירושלים, שבה הם גרים כבר כשנה, ועל כן אין הצדקה לכך שימשיכו להחזיק במושכר של המשכירים בשבי שומרון.

עם דחיית בקשת הרשות להתגונן, ניתן בהחלטת הרשם פסק דין לזכות המשכירים, על פי כתב תביעתם, היינו: צו לסילוק השוכרים מהמושכר וסעד כספי של תשלום חוב שכר הדירה, כפי שנתבע בתביעה. השוכרים לא ערערו על החלטת הרשם.

2.השוכרים השתהו בביצוע פסק הדין שבהחלטת הרשם. לטענת המשכירים, נשארו השוכרים במושכר עד סוף חודש ספטמבר 2006, ואף לא שילמו את הסכומים שחוייבו בהם בהחלטת הרשם. על כן פתחו המשכירים הליך הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין.

אין מחלוקת כי במסגרת הליך ההוצאה לפועל ביקשו המשכירים להגדיל את החוב בתיק ההוצל"פ, על מנת לגבות מהשוכרים, בדרך זו, שכר דירה עבור התקופה: דצמבר 2005 עד ספטמבר 2006, קרי – החודשים שבהם החזיקו השוכרים במושכר החל ממועד הגשת התביעה בירושלים ועד לפינויו, במועד שבו פונה לטענת המשכירים. בקשה זו של המשכירים נעתרה תחילה, מתוך טעות, אך לאחר מכן התגלתה הטעות, ואז בוטלה הגדלת החוב בתיק ההוצל"פ, והמשכירים חוייבו להשיב לשוכרים את הסכום שגבו ביתר ואף חוייבו לשלם לשוכרים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ (החלטותיה של כב' הרשמת אונגר-ביטון מיום 22.4.08, מיום 25.5.08, מיום 5.6.08, ומיום 15.7.08; נספחי ט' לכתב ההגנה של השוכרים בתביעה הקטנה כאמור להלן; החלטות אלה ייקראו להלן: החלטות הרשמת).

3.הדרך הדיונית הנכונה עבור המשכירים לתבוע את תשלום שכר הדירה עבור התקופה שלאחר התביעה בירושלים היתה, כמובן, להגיש תביעה נפרדת. זאת עשו המשכירים בתביעה קטנה שהגישו, על סך 19,199 ₪, ובה תבעו תשלום שכר הדירה לתקופה האמורה: דצמבר 2005 עד ספטמבר 2006 (ת.ק. 3097/08; להלן: התביעה הקטנה).

המשכירים מצידם הגישו תביעה שכנגד, על סך 30,000 ₪, ובה תבעו פיצוי בגין נזקים לרכושם, שנגרמו לטענתם כתוצאה מתקלות במערכת החשמל והמים; החזר של חלק משכר הדירה שנגבה לטענתם שלא כחוק; החזר עלות של תיקונים שביצעו בבית; החזר דמי שכירות של דירה חלופית אשר שכרו בירושלים, לטענתם – בשל העדר יכולת להתגורר במושכר שבשבי שומרון; החזר של שכ"ט עו"ד בהליכי ההוצאה לפועל.

4.הדיון בתביעות ההדדיות הועבר לבימ"ש השלום.

בישיבה המקדמית העלה ב"כ המשכירים טענת-סף: כי החלטת הרשם מקימה כנגד השוכרים מעשה בית דין שחוסם את התביעה שכנגד במלואה. מנגד טענו השוכרים כי אם תתקבל טענה זו, אזי יש לראות את החלטת הרשם כמעשה בית דין שחוסם גם את תביעתם של המשכירים לגבי תשלומי שכר דירה החל מחודש דצמבר 2005.

לצורך הכרעה בטענת-הסף, ובהתאם להחלטה שניתנה בתום הישיבה המקדמית, המציא ב"כ המשכירים לביהמ"ש את כתבי הטענות, שהוגשו בתביעה בירושלים, וסיכומים בכתב לתמיכה בטענת מעשה בית הדין. הומצאו אף סיכומי ב"כ השוכרים וסיכומי תגובה.

החלטה זו דנה בטענת-הסף האמורה.

5.ב"כ השוכרים טוען כי יש לדחות את טענת מעשה בית הדין על הסף, כיוון שהיה על המשכירים להעלותה מייד עם הגשת התביעה שכנגד, בהליך התביעה הקטנה, ומשלא עשו כן באותו שלב – אין באפשרותם לעשות כן בשלב מאוחר יותר.

ב"כ המשכירים השיב על כך בשתיים:

א. על פי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 רשאי בית המשפט, בכל עת, לדחות תובענה בשל מעשה בית דין.

ב. על פי החלטת בית המשפט הגישו השוכרים כתב תביעה שכנגד מתוקן, ובשלב זה הועברו התביעות לבימ"ש השלום. בנסיבות אלה רשאים המשכירים, במסגרת התגוננותם כנגד התביעה שכנגד המתוקנת, להעלות כל טענה כנגד תביעה זו. המשכירים העלו את טענת מעשה בית הדין בישיבה המקדמית בבימ"ש השלום, וזה המועד הנכון להעלות טענה זו.