לויאני נ' דוד ואח'

פסק דין

1.בפני תביעה כספית על סך 10,453 ₪, שעניינה נזקים שנגרמו עקב תאונת דרכים. התביעה הוגשה מלכתחילה על סך 27,084 ₪, אולם חלק מרכיביה נמחקו בהחלטתי מיום 11.10.2012, בהיותם רכיבים שיש לתבוע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

2.התובע רכב על אופנוע בכביש 5511 לכיוון מערב, ליד בצרה, ואילו הנתבע נהג ברכב בכביש היורד דרומה במקביל לכביש 4, ופוגש בכביש 5511 בצומת T, כשהתובע מגיע משמאלו. אין חולק כי אופנועו של התובע החליק בצומת, ונפגע.

3.התובע טוען, כי הנתבע לא ציית לתמרור "עצור", ופגע בברכו הימנית של התובע, פגיעה שהדפה את התובע אל הכביש; הנתבע טוען, כי עצר בתמרור "עצור", וכי ראה את התובע מגיע במהירות גבוהה ביותר, מחליק, מסיבה שאינה ברורה, ומשתטח על הכביש. לדבריו, לא היה מגע, ואפילו לא היה המצב קרוב למגע, בין חזית רכבו לבין התובע.

4.בעדותו, תאר התובע את הארוע, והסביר, כי "בזמן אמת" לא סבר שהיה מגע בין כלי הרכב, ולא הבין מדוע החליק, אלא שלאחר מכן גילה שהגם שהחליק על צד שמאל, הרי שברך ימין שלו נפגעה ממכה, וניכרת גם מכה בצד ימין של גוף האופנוע. מכל מקום העיד, שהנתבע אכן הגיח לתוך הצומת. לדבריו, פונה מהמקום באמבולנס, ואילו האופנוע נגרר על ידי המשטרה.

5.הנתבע דבק בגרסתו, כי עמד בתמרור "עצור", והסביר, כי הוא נוסע בכביש זה פעמים רבות, וכי מכוניות רבות מגיעות משני הצדדים על כביש 5511, ועל כן זו התאבדות לא לעצור בצומת. לדבריו, עצירה זו היא "קודש" מבחינתו.

6.עסקינן בתביעה כספית, ועל פי דין יש להכריע בה על פי מאזן הסתברויות. די לו לתובע, שיראה כי גרסתו מסתברת במקצת יותר מגרסת הנתבע, כדי שגרסתו תתקבל במלואה.

7.במקרה שבפני, חברו מספר רכיבים יחדיו כדי להקנות לגרסת התובע אותה עדיפות קלה, המספיקה להטות את הכף: ראשית, גרסתו של התובע, כולל הודאתו, כי מתחילה לא סבר כי נפגע מרכב הנתבע, היתה קוהרנטית ומשכנעת יותר; שנית, הגם שאין מניעה, עקרונית, כי האופנוע יחליק דווקא באמצע הצומת, מול חזית רכבו של הנתבע, אין זה מסתבר במיוחד, ושעה שאין חולק שההחלקה אכן היתה בצומת, הדעת נותנת שהיתה לרכבו של הנתבע תרומה מסוימת לכך; שלישית, ובדומה לכך, דווקא הסברו של הנתבע לכך שהוא משוכנע שעצר בצומת, כלומר: היכרותו עם הצומת ומעברים הרבים בו, עשוי לפעול כחרב פיפיות ולהעלות בסבירות מסוימת את האפשרות, כי התובע, כמי שמורגל בצומת, עשוי לנהוג בו בבחינת "מצוות אנשים מלומדה"; ורביעית, הגם שהפגיעה שבצד ימין של רגלו של התובע, כמו גם באופנוע, אינה קונקלוסיבית, וניתנת להסברים אחרים, הרי שגם בה יש משום חיזוק-מה לגרסת התובע.

8.בשל מכלול האמור, אני מעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע, ובהתאם קובע שיש לייחס לנתבע אחריות לקרות התאונה.

9.באשר לנזק, הרי שלא מצאתי סיבה לפקפק בחוות-דעת השמאי, או למנוע מהתובע שיפוי בעבור שכר-טרחת השמאי והוצאות הגרירה. לגבי הפריטים שלטענתו ניזוקו, כגון מכנסים, מעיל, קסדה וכפפות, הרי שלא הוכח מה היה מצבם עובר לתאונה, והקסדה גם היתה ישנה (אם כי לטענת התובע לא נעשה בה שימוש רב). לפיכך, אני סבור שיש לפסוק סכום גלובלי עבור פריטים אלה, על דרך האומדן.

10.בסיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 11,000 ₪, כשסכום זה כולל גם את אגרת התביעה ויתר הוצאות ההליך, וגם שערוך כדין מיום הגשת התביעה ועד היום. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ג, 28 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: